סיפורים מירושלים

סיפורים מסדנת מספרי הסיפורים בהנחיית יהודה עצבה שהתקיימה
במוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש קפלן
.


השוקולד של אבא

יוכי סמוטריץ'

אני זוכרת בזיכרון חזק מאוד את אהבתו של אבא ז"ל לשוקולד.  כל יום, בהליכתו לבית הכנסת בשעות אחה"צ, היה שם שתי שורות של שוקולד בשני צידי כיסיו:  "אחת למינחה (במילעיל) ואחת למעריב  (במלעיל, תפילת מעריב)" - כך אמר וחייך.  כשרצינו לשמח אותו - קנינו לו מהשוקולדים המשובחים ביותר:  סושרד, טובלרון וכיוצא באלה.  אבא היה טועם, מצקצק בשפתיו, עוצם את עיניו ואומר:  "זה. . .ה"בן-דוד" של שוקולד הילדות שלי. . ." 

פעם, בנוח עליו רוחו הטובה, והוא כבר זקן, כבן שמונים, נאות לספר לנו את סיפור שוקולד הילדות שלו.  אנחנו שמענו, נדהמנו והסיפור נשאר צרוב בזיכרוננו.  והרי הסיפור:  

אבא ז"ל נולד בירושלים בשעה שהתורכים שלטו בה ובגלל שלטונם המושחת שררו בעיר עוני ורעב.  אפילו אוכל בסיסי לא היה.  אבא סיפר שתמיד קינא בעשירים יותר, שלהם הייתה קציצה בכל יום ואילו הוא נאלץ להסתפק בחצי קציצה ואפילו לא בכל יום. . .וודאי שמצרך מותרות כמו שוקולד לא היה בנמצא.  ומי מהילדים לא אוהב שוקולד?  מי לא חולם עליו?  ודרך העולם היא שדווקא כשאין - רוצים אותו יותר.  אבא תמיד התלוצץ שבעולם הבא הוא יהיה חייב כמה שילינגים לשעייה (ישעיהו) - חברו הטוב שהפרוטה הייתה יותר מצויה בכיסו ומפעם לפעם קנה לאבא שוקולד. 

יום אחד הודיעה סבתי לילדים  -  לאבא ולאחיו  -  שאחה"צ תגיע אליהם הדודה האמידה מתל-אביב והילדים שמחו מאוד.  לא כל-כך בגלל הדודה אלא בגלל התיקוות הכמוסות למתנות היפות שהיא תביא. . .ואולי יהיה שם גם אוכל טוב להרגיע את הקיבה הרעבה. . .

הדודה הגיעה ובאמתחתה קופסאות שוקולד.  לכל ילד קופסת שוקולד!  איזו שמחה וששון!  ושימלה הקטן (אבא) כבר חולם איך יביא מחר לכל החברים ב"חדר", ואיך יאכלו כולם, ואיך יהיה להם מתוק וטעים ומשביע, ואיך. . .ואיך. . .ואיך. . .

ובבוקר - שימלה לוקח את החבילה וצועד מעדנות ל"חדר".  וה"רב'ה" נכנס ומתחיל את השיעור.  ושימלה הקטן לא יכול להתאפק וכל הזמן מביט בקופסא היקרה וממשמש בה וליבו כלל לא נתון לשיעור.  הרב'ה שם לבל, מרים את אצבעו ומרעים בקולו:  "שימלה, בוא הנה עם מה שיש בידך!"  ןשימלה הולך בברכיים פקות, בעיניים מושפלות והקופסא היקרה מכל בידיו.  הוא מניח אותה בהססנות על שולחנו של המלמד ומחכה לגזר דינו.  המלמד פותח את הקופסא, מסתכל בתכולתה ו. . .וכאן היו עיניו של אבא מתמלאות דמעות - אפילו בגיל שמונים.  בגלל הזיכרון הצורב?  בגלל הצער שלא נס ליחו?  לעולם לא נודע לנו.  ו. . .מברך "שהכל נהיה בדברו" ואוכל, ולא אחד אוכל, אלא את כל הקופסא אכל! 

ושימלה הקטן עומד ורואה, ונדהם, ועיניו כלות. . .

ושמעון הגדול, אבא שלנו הצדיק הוסיף מתוך הדמעות:  "הוא בטח היה כל-כך רעב. . .גם לו לא היה מה לאכול. . ."  ומאז ועד יום פטירתו - כל שוקולד שהבאנו לו - היה רק ה"בן-דוד" של השוקולד ההוא, שוודאי לא היה משובח.  איפה היה בזמן התורכים שוקולד משובח בכלל??  וכל פעם היה שואל:  "היש עוד שוקולד כזה?"



אודותינו
בנין המוזיאון
חפצים מספרים
פעילויות לחגים וחופשות
מה חדש במוזיאון
תמונות
פעילויות חינוכיות
סיפורים מירושלים
חידת המוזיאון
סיורים והשתלמויות
תערוכות מתחלפות
תערוכות בעבר
מוצג החודש
כתבו עלינו
תקצירי ימי עיון
מפרסומי המוזיאון
צור קשר
For English Speakers
 
 

 

 

  מוזיאון "חצר היישוב הישן" - טל: 02-6276319