סיפורים מירושלים

סיפורים מסדנת מספרי הסיפורים בהנחיית יהודה עצבה שהתקיימה
במוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש קפלן
.


סיפורה של מחברת

אראלה בליצקי-תור


נולדתי בתל-אביב כבת להורים  ילידי פולין.  הורי היו צעירים מאוד כשפרצה מלחמת העולם השנייה.  אמי סיפרה תמיד על מחברת יומן שישנה בבית ב"בוידעם". . ."יום אחד אמצא ואראה לכם אותה", נהגה לומר. 

במחברת, סיפרה, מופיע סיפור נדודיה.  אמא הייתה בגטו, נלקחה לאושוויץ-ביקרנאו ולמחנות אחרים, הייתה במחנה הכשרה באיטליה לקראת עלייה לארץ-ישראל ואף נלקחה על-ידי הבריטים לקפריסין. . .את הזיכרונות כתבה בעיפרון במחברת שורות במהלך שהותה במחנה באיטליה לאחר המלחמה.  המחברת כתובה ביידיש, תורגמה לעברית על-ידי אבי.  (אציג אותה בפניכם. . .)   

בבית אמא סיפרה לנו הרבה סיפורים.  תמיד סיפרה על אותם חיילי הוורמאכט ועל נשות אס. אס. שהצילו אותה.  ליווה אותה איזשהו נס:  ברוב המקומות שהגיעה אליהם מצאה חן בעיני שוביה.  היא סיפרה, בין יתר סיפוריה, כיצד ניצלה מידיו של מנגלה בזכות אחות שהעבירה אותה לחדר השני.  שמענו סיפורים שונים.  גם סיפורים אחרים היו וסופרו בטבעיות רבה.  לצד הרוע למדנו שהיו גם אנשים שיש בהם טוב.  אנו הסכתנו להם. . .

כעבור שנים הוציאה אמא את המחברת.  היינו בוגרות יותר.  ביומנה מתוארת האימה.  היא מתארת את משפחתה עם פרוץ המלחמה, את גורל אביה, את הנסיעה ברכבת למחנה עם בת-דודתה הקטנה שידעה היטב לאן נוסעים.  קראנו על ניסיונותיה להציל את אחותה במחנה ההשמדה.  גילינו אומץ לב ונחישות מפתיעים של ילדה-נערה המתמודדת עם הרוע. 

כשעמדתי לספר כאן את הסיפור, שאלתי את עצמי לראשונה את השאלה:  מדוע לא הוציאה אמא את המחברת לפני-כן?  הרי המחברת הייתה בהישג-יד כה קרוב!  הבנתי, שבעצם רצתה להראות לנו, ילדיה, שבעולם הזה קיים גם הטוב.  כמו כן, אני מניחה, שהיה לה קשה להתמודד. 

אקריא לכם קטע קצר מן המחברת.  אביה, סבי, חי בעיר זביירצ'ה, צפונית לקרקוב במחוז זגלמביה.  גם שם דרשו מכל יהודי להסיר את הזקן והפאות.  אביה, שהיה איש מאמין, יודע תורה וקבלה, ואשר בני העיר התדפקו אל פתחו לבשורת ישועה, סירב להישמע להוראות הגרמנים.  וכך היא מתארת:  "לתחנונינו הרבים, שיוריד את זקנו ופאותיו ויהפוך לליגאלי, כפי שעשו יהודים רבים וטובים, סירב באופן קטגורי.  'מוטב לי לבלות את ימי בקבר החי שהכנתי לי ולא, חלילה, לעבור על ציווי התורה הקדושה' אמר". 

המשפחה הכינה לו בונקר במרתף.  הבונקר היה צמוד לתקרה.  לשם הכניסו תורה, גמרא, מים וכיכר לחם.  בכל פעם שהייתה אקציה נתבקש לרדת למטה.  אחר-כך שהה שם רוב הזמן. 

אקריא כאן קטע נוסף: 

"בעקשנות ובכוחות על-טבעיים הפך את דבריו למעשים. . .כשמסביבו הגדולים והתנאים, אשר קרא להם מתוך הדפים, הפך, כביכול, בעצמו לרוח מעולם הרפאים.  רק עיניו השחורות בערו באש האור הפנימי שבקע מהנשמה הטהורה והאירו בתוך חשכת הקבר בו היה.  אלה הזכירו לנו שאבינו עדיין בינינו, עדיין בחיים". 

כשהייתה האקציה האחרונה, ביקשו ממנו בני הבית להיות בשקט, מאחר וקול תפילתו ובכיו נשמעו.  הוא ידע את העתיד לבוא.  כל בני הבית נלקחו למחנות.  הגטו התרוקן.  סבי, ר' חנוך-יחיאל, נותר לבדו בבונקר כשהוא גווע ברעב. 

"זכה שאחרי ימים ארוכים בבדידות וברעב כבד תמצא אותו קבוצה של יהודים שעסקו בפינוי הגטו.  מביתנו נשמעו אנחות חרישיות וקריאה חלשה:  'יהודים'. . .כך העלו את אבינו לאור השמש". . .כשהוא ממלמל את בקשתו האחרונה לכרוך לו את התפילין סביב זרועו הנפוחה מרעב, "לא הועילה מסירות הנפש של מי שמצאו אותו. . .אט אט החזיר נשמתו לבוראו, טהורה ומזוככת מיסורים על-אנושיים של מוות ברעב".  כך מתואר מות אביה, סבי, על קידוש השם. . .

תם ולא נשלם.  סיפורים רבים במחברת וכן שירים.  אנו עורכים אותה לשם הוצאה לאור.  שם תוכלו לקרוא את שאר הסיפורים.     

 


אודותינו
בנין המוזיאון
חפצים מספרים
פעילויות לחגים וחופשות
מה חדש במוזיאון
תמונות
פעילויות חינוכיות
סיפורים מירושלים
חידת המוזיאון
סיורים והשתלמויות
תערוכות מתחלפות
תערוכות בעבר
מוצג החודש
כתבו עלינו
תקצירי ימי עיון
מפרסומי המוזיאון
צור קשר
For English Speakers
 
 

 

 

  מוזיאון "חצר היישוב הישן" - טל: 02-6276319