סיפורים מירושלים

סיפורים מסדנת מספרי הסיפורים בהנחיית יהודה עצבה שהתקיימה
במוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש קפלן
.

פורטונה והמלאכים:

ספרה: אפרת אסף

יום אחד הסתובבתי לי בנחלאות ברחוב ניסים בכר, צילמתי דברים מעניינים ורשמתי רשימות בפנקס לצורך סיור במקום. התבוננתי במיוחד על הקישוטים בכניסה לבתים. כאן חמסה שם דג, עין גדולה נגד עין הרע וחרוזים כחולים. אז תפש את עיני בית, מן מבנה מגובב כזה שנראה כאוסף של מרפסות ופתחים שהודבקו זה לזה באי סדר.  מעניין מה הסיפור שלו, חשבתי. נכנסתי לסמטה ממול וצילמתי את הבית והוספתי רישום בפנקס. תוך שאני כותבת נגיש אלי איש אחד רזה מבוגר מסתכל עלי ושואל: "את מבית המשפט"? "לא, אני לא..." "אז למה צילמת את הבית שלי?" "אני אפרת, מדריכת טיולים מכינה סיור כאן בסביבה. איפה אתה גר"? הראה לי על הבית המגובב. "ולמה חשבת שאני מבית המשפט?" הסתכל ימינה שמאלה ואמר "אהה חשבתי באו מבית המשפט לבדוק את התלונה." איזה תלונה?

וזה מה שסיפר לי דניאל: הוא ואשתו פורטונה גרים כאן בבית בניסים בכר. לפני כשמונה שנים השכירו את הקומה העליונה לדייר. די מהר התברר כי עשו מקח טעות. הדייר היה נרקומן, היה שם בלאגן כל הזמן. קריאות למשטרה לא עזרו כי האיש, היה שטינקר של המשטרה ולא נגעו בו. גרוע מכך, הוא סרב לשלם. עברו שנה ועוד שנה, הזוג מנסה להוציא את הכסף בטוב ולא הולך, איימו שיוציאו אותו, לא עזר. בסופו של דבר החליטו שזהו. דניאל עלה למעלה והודיע שאם הוא לא משלם הוא צריך לעזוב וזהו. הנרקומן צעק ואיים ודניאל יצא.
הגיע השבת דניאל הלך לבית הכנסת. כשחזר מהתפילה הביט למעלה אל הבלקון. שם היתה יושבת תמיד פורטונה אשתו ומקבלת את פניו. פורטונה לא נראתה במרפסת. בטח מכינה משהו בבית. נכנס לדירה וקרא לאשתו שבת שלום, פורטונה... אין קול ואין עונה. הביט סביב ופורטונה איננה. יצא אל המרפסת וליבו כמעט עצר. על הרצפה שכבה פורטונה שלולית דם ליד ראשה ולידה שברי אבן שיש. דניאל ניסה לעורר אותה אבל לא התעוררה. קרא לאמבולנס שהגיע ולקח אותה מיד לבית החולים. דניאל חיכה בבית לצאת השבת שיוכל לנסוע לראות מה שלומה.

איך שיצאה השבת התכונן דניאל לצאת מהבית אבל לפני שיצא צילצל הטלפון. על הקו פורטונה. "אני בדרך הביתה, חכה לי". "אבל מה, איך, ראיתי אותך שוכבת..." אל תדאג אני כבר מגיעה ואספר לך הכל".
כעבור זמן קצר עצרה מונית בפתח הבית ופורטונה ירדה ממנה כשראשה עטור בתחבושת ענקית. דניאל רץ אליה ונכנסו לבית. הוא מסתכל ולא מאמין שהיא לפניו חיה ושלמה. ישבו ואז סיפרה לו פורטונה מה קרה: "ישבתי במרפסת מחכה לך שתבוא ופתאם אני רואה את המלעון הזה הדייר שלנו למעלה צועק, אתם לא תגרשו אותי זה הבית שלי ואז ראיתי אבן ענקית ביד שלו ראיתי אותה יורדת עלי על הראש שלי וזהו חושך. לא ראיתי כלום לא שמעתי. פתאום אני פוקחת העיניים שלי ורואה לידי כאן ממש כאן במרפסת שני מלאכים. מחזיקים אותי אחד בימין ואחד משמאל ואומרים  'אל תדאגי פורטונה הכל יהיה בסדר' ואז הם הרימו אותי. וזהו לא זוכרת יותר כלום עד שהתעוררתי במיטה בבית החולים. רופאים סביבי. והתחבושת על הראש. הרופאים אמרו מזל גדול מזל גדול פורטונה תהיה צלקת אבל חוץ מזה אין נזק. בדקנו את החתך וכמה שנראה גרוע באמת שאין מה לדאוג. אז נזכרתי במלאכים שלי. ואמרתי כן אני יודעת הכל בסדר ועכשיו תביאו הבגדים למה אני רוצה לחזור לבית שלי.".

והיא בסדר? שאלתי. " בסדר גמור חוץ מהצלקת, כל פעם שאני רואה אותה אני בוכה." והדייר? הגשנו תלונה והוציאו לו צו הרחקה מהדירה. החדר נעול אנחנו לא יכולים להשכיר למישהו אחר ואני מפחד כל יום שיחזור. גם פנינו לבית משפט אבל לא מאמין שמישהו יעשה לו משהו. המשטרה בית המשפט חברים שלו." כאן הפסיק דניאל והתחיל ללכת לכיוון הבית שלו.

אכן קשה חשבתי אי אפשר לסמוך על המשטרה ובתי המשפט. מזל שיש מלאכים אבל ככה זה כשקוראים לך פורטונה.

הסיפור נכתב במסגרת סדנת מספרי הספורים השלישית שהתקיימה במוזיאון בהנחיית יהודה עצבה.


אודותינו
בנין המוזיאון
חפצים מספרים
פעילויות לחגים וחופשות
מה חדש במוזיאון
תמונות
פעילויות חינוכיות
סיפורים מירושלים
חידת המוזיאון
סיורים והשתלמויות
תערוכות מתחלפות
תערוכות בעבר
מוצג החודש
כתבו עלינו
תקצירי ימי עיון
מפרסומי המוזיאון
צור קשר
For English Speakers
 
 

 

 

  מוזיאון "חצר היישוב הישן" - טל: 02-6276319