תקצירי ימי עיון

נפילת הרובע היהודי בתש"ח - משחק מכור

הרצאתו של אהרן לירון (אלטשולר), לוחם הרובע בתש"ח ושבוי הלגיון ומחבר הספר:

"העיר העתיקה במצור ובקרב" התקיימה במוזיאון חצר הישוב הישן ביום 26.5.09 :

בתש"ח הייתי מורה צעיר בן 20, וחבר ב"הגנה", בפלוגה של מגויסים חלקית שהגנה על מרכז ירושלים. גרתי במרכז העיר, ועבדתי בבית ספר שקלט את הילדים היהודים ממוסדות המיסיון. ירושלים היהודית הייתה אז נצורה, והרובע היהודי בעיר העתיקה היה במצור בתוך מצור. אפשר היה להגיע אליו ולצאת ממנו רק בשיירה בריטית. לפני פסח שאלו אותי שני מפקחים במחלקה לחינוך של הוועד הלאומי אם אני מוכן להצטרף למשלחת החינוכית ברובע היהודי, ואני התנדבתי מיד. הגעתי לעיר העתיקה ב-10 במאי 1948, ושוכנתי בדירה ריקה ברחוב חב"ד ביחד עם חבר.
ברובע היהודי הקטן מצאתי חיים דרוכים, אך תוססים ועליזים. החנויות היו פתוחות, החיים האזרחיים התנהלו כסדרם, ורק לאחר רדת החשכה נשמעו יריות. בינינו ובין הערבים חצצו עמדות בריטיות, ועמדות נסתרות שלנו. היו תושבים שניצלו את השיירות הבריטיות כדי לעזוב את הרובע ולעבור לעיר החדשה, ומספרם פחת מ-2500 ל-1700. מגיני הרובע מה"הגנה" והאצ"ל כבר היו מאוחדים תחת פיקוד אחד, והלכו לחדר האוכל בעליצות, אך בלי נשק ביד, אף על פי שחודש וחצי לפני כן, ב-28 במרס, הם ניהלו קרב דמים ברובע נגד הצבא הבריטי, לאחר שמפקדם הוציא את המרגמה מהסליק וניסה להחרימה. התכונה לקראת עזיבת הבריטים הייתה רבה. במשך שבועות רבים נפרצו קירות ונוצרו מעברים אל העמדות, וברחוב התאמנו בחורים בלחימה.
כיוון שהיה לי ניסיון בהדרכה בקייטנות, הוטל עליי להעסיק את הילדים במועדון בשתי משמרות ביחד עם מורה-מדריכה, ובלילות התאמנתי ביחד עם יתר המורים.
ב-13 במאי, ב-6 בערב, פינו הבריטים את עמדותיהם בגבול הרובע ועזבו את העיר העתיקה. מגיני הרובע תפסו מיד את עמדותיהם במבצע "שפיפון" שהוכן מראש, והשטח חולק ל-2 קטעים ושישה גושים. מרחוב היהודים מזרחה קטע א'. מרחוב חב"ד מערבה קטע ב'. מיד כשהבחינו הערבים שתפסנו את עמדות הבריטים פתחו עלינו באש, והמלחמה החלה. מספר המגינים היה 131 מגיל 14 עד המפקד בן ה-24, אך היו לנו רק 112 כלי נשק. 45 מתוכם, כלומר 40% מכלי הנשק, היו אקדחים. תת-מקלעים היו 47. רובם נקנו מערבים ביוזמת מפקדי הרובע בתוך העיר העתיקה, באמצעות מתווכים ארמנים. רובים היו 17, מקלעים – 2 ומרגמה אחת. רובה נוסף קיבלנו מחייל בריטי שערק לצדנו. בערב נתן לי משה רוסנק, מפקד הרובע, את הרובה שקיבל מהבריטי, ושלח אותי לעמדת חוש א'. כעבור שעה בוטלה העמדה, ואני עברתי ממנה לעמדת חוש ג' הקדמית.
עמדה בריטית גבוהה שתפסנו במבצע "שפיפון" הייתה במגדל הפעמון של כנסייה יוונית על גבול הרובע הארמני, ונקראה "עמדת הצלב". היא חלשה על חלק גדול מהרובע ועל שער ציון. לפי בקשת הפטריארך היווני פקד עלינו דוד שאלתיאל, מפקד ה"הגנה" בירושלים, לפנותה, למרות הסבריו של משה רוסנק, מפקד הרובע, עד כמה העמדה חיונית לנו. שעה קלה לאחר שפינינו אותה, תפסו אותה הערבים, ירו לעבר שער ציון והרגו את עזרא לוי, החלל הראשון שלנו.
שאלתיאל פקד עוד פקודה אבסורדית, לקיים הפסקת אש, ומנע מאתנו לתפוס בתים נוספים כדי ליצור קו הגנה רצוף שקל להגן עליו. עמדת חוש ג', בה הייתי, נמצאה בצפון רחוב חב"ד, בחלון של קימור שבוצר בשקי חול. בשבת, 15 במאי, פרצנו דלת והשתלטנו על דירה סמוכה שהשקיפה על המשך הרחוב. הערבים שגרו לרגלי הדירה עברו לעינינו מחצר לחצר, ומפקד העמדה, שאול שר שלום, קרא להם בערבית שלא יסתובבו. בשעות הצהריים באו שני ערבים אל מתחת לקימור הסמוך מול עמדתנו, הניחו מקלע על רצפת הסמטה וירו להנאתם אל תוך אשנב העמדה. מזל שאיש לא הביט באשנב כשהתחילו. ביקשתי לזרוק רימון אל היורים מחלון הדירה הסמוכה, אך מפקד העמדה אמר שאסור, שיש הפסקת אש. למחרת בטלה הפקודה מעצמה.
במוצאי שבת 15 במאי שוחררתי מהעמדה בגלל עבודתי כמורה. בלילה הופגז הרובע קשה, ובבוקר נורו עליו יריות מכל עבר. ריכזנו את כל הילדים בבית הספר, ושם ניסינו להעסיקם. באותו זמן תפסו הערבים את הרובע הארמני וב-10 לפנה"צ פתחו בהפגזה על כל הרובע ובהסתערויות המוניות משלושה כיוונים. כעבור שעה קלה פרצה אחת האימהות לבית הספר בהיסטריה, וצעקה: "מה אתם עושים פה? הערבים כבר בניגר". ניגר היה ארמני שחצרו הייתה מול בית הספר, ברובע הארמני. שלחנו את הילדים לבתיהם ויצאנו. ההפגזות נמשכו כל היום ושרפות פרצו בכל הרובע. רבים מתושבי קטע ב', שגבל ברובע הארמני, נמלטו מבתיהם ורצו בסמטאות בטירוף תחת מטר פגזים ורעמי התפוצצויות כשילדים בזרועותיהם וחבילות בגדים על שכמם, בחפשם מקלט. הם הופנו לארבעת בתי הכנסת הספרדיים, לבית רוטשילד ולבתי מכרים ב"בתי מחסה". ילדים רבים נשלחו לעמדות כקשרים והעבירו פקודות, תחמושת ומזון, וליוו פצועים.
שער ציון ובית החרושת למצות, שעמד במקום בו נמצאת היום תחנת האוטובוס, נותקו ונעזבו לפני הצהריים, ואחרי הצהריים נעזבה עמדת ורשה המבודדת לאחר שנהרסה בחלקה. בגבול הרובע הארמני פוצץ בית התריסים הירוקים, ועמדת אבידן ברחוב חב"ד התמוטטה מפחי נפץ ונעזבה עד הערב. הסתערויות על רחוב היהודים ורחוב חב"ד נהדפו במאמץ רב. עמדת חוש ג' נעזבה עד הערב בגלל המחסור באנשים, אך בשכונת המידן במזרח כבשנו זמנית גוש בתים. כשעמנואל מידב, מפקד הגוש, ניסה למקש את השטח, התפוצץ המוקש בידיו. הוא נפצע קשה ופגיעתו גרמה לזעזוע. לאחר שלושה ימים מת מפצעיו. מפה לאוזן נמסר כי מספר הנפגעים במשך היום הגיע לשלושים ותשעה לוחמים ותושבים. בערב חזרו הלוחמים אל חלק מהעמדות שנעזבו.
כשעזבתי את בית הספר לפני הצהריים יחד עם יתר המורים, ראינו ברחוב היהודים את איסר נתנזון, מפקד מחלקת האצ"ל, והתלוננו לפניו שאין לנו נשק. הוא לקח אותנו לבתי מחסה, וחבר האצ"ל איציק אהרונוב לימד אותנו לייצר רימונים מקופסאות שימורים ונס קפה. מפאת המחסור בתחמושת היו הרימונים נשקנו העיקרי. הם עצרו הסתערויות המונים בסמטאות וגרמו לאויב אבדות רבות. חיים צלניקר ארגן ילדים, אסף מכל המטבחים קופסאות פח, ומחנויות לחומרי בניין ובתי מלאכה אסף מסמרים, ברגים ואומים, כדי שישמשו רסיסים.
למחרת, 17 במאי, החמירה הלחימה. בדרום כבשו הערבים זמנית את בית הכנסת קרלין ובית הספר "ת"ת הספרדים", חדרו לסמטה שמאחוריו והגיעו עד קרוב ל"בתי מחסה". במזרח תפסו הערבים זמנית את עמדות פורת יוסף ותורג'מן, והמרחק בין התוקפים משני הצדדים היה 170 מטר. במערב זחלו ערבים מתחת לקיר, פוצצו את עמדת הבשטים ופרצו לרחוב חב"ד. על ידי כך נותק כל קטע ב', והוא פונה תוך קרב. בעת שיצרתי רימונים שרפו הערבים את הבית בו התגוררתי ברחוב חב"ד, ונשארו לי רק הבגדים שעליי. עוצמת ההתקפות עלינו גרמה כמעט לייאוש. בשני הימים ניסו רבנים לצאת בדגל לבן על דעת עצמם אך הדגל נחטף מידיהם ונרמס.
האבדות הכבדות שגרמו הרימונים לערבים הביאו עלינו יום של הפוגה יחסית ב-18 במאי. הערבים ירו והפגיזו, אך ניסיונותיהם להסתער נבלמו בירי של מרגמות 81 מ"מ מירושלים החדשה, וניסיונם לפוצץ את קיר המגן מתחת לעמדת לובינסקי בצפון רחוב היהודים נכשל. אילו נמשכו ההסתערויות באותה עוצמה כמו בימי ראשון ושני, ספק אם היינו מחזיקים מעמד.
בינתיים קרו דברים מחוץ לחומה. דוד שאלתיאל, מפקד ה"הגנה" בירושלים, הציע למפקדי חטיבת "הראל" פלמ"ח לתקוף בשער יפו, שהיה חסום במחסומי בטון, והחומה הגנה עליו היטב. הם התייחסו אל תוכניתו בביטול. רבין, מפקד החטיבה, הציע לכבוש את השטח שמצפון לחומה בכוחות משותפים, כדי לבודד את העיר העתיקה במטרה להביא לכיבושה, אבל שאלתיאל ענה לו: "לא ביקשתי ממך עצות. תן לי רק עזרה בצורת הסחה על הר ציון. אני האחראי כאן." אמר רבין לחבריו: "בשביל מה באנו הנה? לעזור לו. בסדר. נתקוף את הר ציון."
איך תכנן קצין המבצעים של שאלתיאל, ציון אלדד, את ההתקפה על שער יפו? הוא תכנן כהגדרתו התקפה 'שקטה' על המצודה, על-ידי פיצוץ סורג בפשפש המצוי בחומה, והחדרת פלוגה שלמה בפשפש בחסות החשכה. את הגעת הפלוגה לחומה לא תכנן בהתגנבות יחידים, אלא בנסיעה במשוריינים עד לקרבת החומה. כל מי ששמר פעם בלילה יודע מאיזה מרחק עצום שומעים בלילה רעש של מכונית, ואז – ההמשך ברור. בליל 17/18 במאי עיכב שאלתיאל את יציאת הכוחות להתקפה על שער יפו בגלל הרצאה בארכאולוגיה שארגן למפקדים בגין אותו פשפש, ואחר כך עיכב את יציאת הכוחות עוד בשלושת רבעי שעה, כדי להביא דגל. הכוחות הגיעו לימין משה עם שחר. הנהגים טעו בדרך, והאויב הבחין בהם כמובן. רעש המכוניות הזעיק אל החומה את כל כוחות האויב, לרבות תגבורת שהגיעה משכם, ובמקום לתקוף עסקו הכוחות בהצלת נפגעים תחת אש תופת ובחילוץ שני משוריינים עם חומר נפץ, שהתגלו כחדירים.
באותו לילה כבש הפלמ"ח את הר ציון בפעולת ההסחה, ובבוקר החליטו שני מפקדי הפלמ"ח, עוזי נרקיס ואליהו סלע (רעננֶה), על דעת עצמם, להישאר על ההר. בשעות היום ניגשו אורי בן ארי ודוד אלעזר, מפקדי מחלקות הפלמ"ח בהר ציון אל החומה ודפקו על שער ציון כדי לבחון כמה חומר נפץ להכין לפריצת השער. הם יכלו לגשת לשער לאור היום כי החומה הדרומית כלל לא הייתה מאוישת על-ידי האויב. מה אמור לעשות מפקד קרבי במקרה כזה? לרכז את כל הכוחות סמוך למקום שבו סיכויי הבקעת קווי האויב גבוהים, ואחרי ההבקעה לנצל את ההצלחה ולהזרים את הכוחות כדי למגר את האויב, אך עוזי נרקיס, אז סגן מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שפיקד על ההתקפה בהר ציון, סיפר בעדותו שגם בשעה שנוצר סיכוי לפרוץ את שער ציון ולכבוש את העיר העתיקה, ההנחיה ששאלתיאל נתן לו באמצעות איתי (איתיאל עמיחי), קצין המטה בחטיבת "הראל", הייתה: "אתם נכנסים, חוברים אל הנצורים, ולא כובשים את העיר העתיקה, ומיד יבוא כוח של שאלתיאל ויחליף אתכם".
בלילה הבא, ליל 18/19 במאי, ב-2 אחר חצות, פרצו 22 מחברי הפלמ"ח בפיקודו של דוד אלעזר את שער ציון לאחר שירו שתי פצצות דוידקה, שההפוצצו ברעם אדיר, ונכנסו לעיר העתיקה. חלק מהם עלו על החומה וחלק מהם חדרו לרובע הארמני. עוזי נרקיס דרש שיעבירו אליו את פלוגתו של אפרים לוי, שנועדה להיכנס לעיר העתיקה בהתקפת הנפל בשער יפו, כדי לכבוש את הרובע הארמני, להבטיח בכך את הפרוזדור משער ציון לרובע היהודי, ולהגיע לעורפו של שער יפו, אך נענה שהפלוגה תשושה. אנשי מטהו של שאלתיאל לא פסקו מלהודיע ש"בכל רגע תגיע התגבורת אשר נדרשה", אך כאשר 'רעננֶה' דיווח לשאלתיאל שאנשי הפלמ"ח נפגשו עם אנשי הרובע, וביקש ששאלתיאל ישלח את שתי המחלקות שהובטחו, השיב שאלתיאל: "אין לי אנשים".
האומנם לא היו לו אנשים? היו לו, ועוד איך היו לו אנשים. בליל פריצת שער ציון שלח חמש מחלקות ביחד עם הקמב"ץ שלו לתקוף בכיוון שער מנדלבאום, הרחק מהר ציון. באותו לילה הם כבשו רק את מנזר נוטר דאם. את שתי המחלקות מפלוגתו של אפרים לוי, שאלתיאל פשוט שלח לישון בבניין טאנוס שלרגלי מגדל דוד, ועל מחלקה של האצ"ל בפיקודו של "נמרוד", היום פרופסור יהודה לפידות, שציפתה בשכונת ימין משה להיכנס אל העיר העתיקה, אסר להיכנס אליה. ביחד עם שתי מחלקות הפלמ"ח, שתי מחלקות לוחמי הרובע היהודי ושתי מחלקות החי"ם שהכניס הפלמ"ח כתגבורת לרובע היהודי, היו לו 14 מחלקות, כוח עצום במושגי הימים ההם.
הקמב"ץ של שאלתיאל, ציון אלדד, העיד: "לו נדרשתי, מתקבל על הדעת כי הייתי מצליח למצוא את הכוח להחזקת השער". הוא כלל לא הבין שכדי להחזיק בשער צריך לכבוש את הרובע הארמני. כשראו מפקדי הפלמ"ח ששאלתיאל לא שלח שתי מחלקות כדי לכבוש את הרובע הארמני על מנת לקיים פרוזדור אל הרובע היהודי, הם הכניסו לרובע כתגבורת את פלוגת החי"ם (חיל משמר) שמנתה 84 איש, בפיקודו של מרדכי גזית, וכלל לא נועדה לכך, כי המשימות שהוטלו על גזית היו: העברת תחמושת וציוד רפואי לרובע היהודי אחרי פריצת שער ציון, ואחר כך החלפת הפלמ"ח בהר ציון ליום-יומיים. הפלוגה של גזית נוצרה באותו יום. מחציתה היו לפני כן מגויסים חלקית, אך מחציתה היו מבוגרים שנעצרו ברחוב באקראי והועלו על משאית. חלקם לא ירו כדור מעולם. כולם נלקחו למחנה שנלר, גויסו וצוידו ברובים צ'כים חדשים.
מפקדי הפלמ"ח לא מצאו הצדקה להישאר על שער ציון. הם הבינו שהשער עלול להפוך להם למלכודת, לכן עזבו את החומה והרובע הארמני, ויצאו מהעיר העתיקה. יוסף אלעד בן ה-16 וחצי, ממגיני הרובע, שנשלח לקשר בין לוחמי הרובע והפלמ"ח, נשאר לבדו על החומה וחזר לרובע. כשראה אותו מפקדו מוטקה פנקס חוזר, צעק עליו: "למה חזרת? הרי אמרתי לך להיות יחד עם הפלמ"ח!" כששמע מפיו שהפלמ"ח עזב, רץ למטה וזעק באלחוט אל כל מי שאפשר, אבל דבר לא עזר. הרובע חזר להיות נצור.
מה אפשר היה לעשות באותו לילה? אחרי פריצת שער ציון נטשו הערבים את כל עמדותיהם סביב הרובע היהודי למשך ארבע וחצי שעות. כששמעו את רעמי פצצות הדווידקה, נפוצה ביניהם שמועה שהיהודים זורקים עליהם פצצות אטום, ואלפי ערבים עזבו את העיר העתיקה ופנו מזרחה בכל דרך ושביל כמו בצפת, בחיפה וביפו. הודות לכך יכלו 84 אנשי החי"ם להיכנס לרובע ללא הפרעה, ללכת ממנו אל שער ציון ובחזרה פעמים מספר ולהכניס תחמושת וציוד רפואי מ-2 בלילה עד 6.30 בבוקר. אחר כך פוזרו בעמדות, ובמקום תגבורת של פייטרים קיבלנו אנשים המומים.
אילו הייתה מדיניותו של בן-גוריון בירושלים דומה למדיניותו בצפת, הייתה ירושלים העתיקה נכבשת באותו לילה, אך בניגוד לכל היגיון צבאי שלח שאלתיאל בבוקר את חיים הרצוג, שהיה אז קצין הקישור לאו"ם, אל הקונסול הבלגי, שהיה חבר בוועדת הקונסולים של האו"ם, כדי להודיע באמצעותו לאויב בעיצומה של הצלחה צבאית שאינו מתכוון להמשיך את התקיפה בעיר העתיקה.
מכל זה ברור: א. ששאלתיאל אסר לכבוש את העיר העתיקה. ב. ששאלתיאל הכשיל יצירת פרוזדור אל הרובע היהודי. ג. שלשאלתיאל כלל לא הייתה כוונה לשלוח תגבורת לרובע היהודי.
בחוברת 54 של "קתדרה" פרסם מוטי גולני מפה שהגיש בן-גוריון ב-1938 לוועדת וודהד הבריטית, ובה הוציא את כל העיר העתיקה וירושלים המזרחית משליטה יהודית. אם נבדוק מה קרה בתש"ח, נגלה שזה היה הקו המנחה במלחמה בירושלים.
כשראו הערבים שכוח יהודי לא מתקדם, חזרו לעמדותיהם, וב-6.30 בבוקר חידשו את המלחמה ותקפו את עמדת פורת יוסף. חלק מהתחמושת והפצצות שהביאה התגבורת נמצאו אז עדיין בשלד של בניין מול רחוב היהודים, שנקרא "בית באדר", וחולצו משם בסיכון רב תחת חיפוי.
שער ציון נותר נטוש חצי יום. לפני הצהריים באו לרובע שני בחורים משכונת ימין משה דרך שער ציון, והביאו תרנגולות לקרוביהם. כאשר ניסו לחזור לשער בשעה אחת בצהריים, גילו שערבים נמצאים בו. הם נורו, אבל הצליחו לחזור בשלום אל הרובע היהודי, והצטרפו ללוחמיו. באותו יום הצטרף ללוחמים יהודי מהחרדים, ר' יוסף ספרנוביץ, אב ל-9 ילדים. הוא לחם בלהט, וכעבור כמה ימים נהרג. הערבים שתפסו את שער ציון היו חיילי צבא סדיר של "הלגיון הערבי" הירדני. הם החליפו את הלוחמים הערבים הבלתי סדירים, איישו את מבצרי החומה הדרומית, וסיכלו כל ניסיון לפרוץ את שער ציון שנית. בצהריים נכנסו למערכה ונלחמו בנו בנשק עדיף, לרבות תותחים שירו עלינו מהר הזיתים, ובתחמושת וחומרי נפץ בלתי מוגבלים.
בשעה 2 בצהריים פתחו בהתקפה מכיוון שער ציון ופרצו אל רחוב היהודים. הם נהדפו בגבורה בעזרת רימונים, ומקלע נלקח מהם שלל, הראשון משלושה. בד בבד תקפו הלגיונרים במזרח את עמדת "פורת יוסף" תוך ניצול הטופוגרפיה של המקום, וכשלוחמינו נאלצו לנטוש את בנייני "פורת יוסף" סופית, הם עברו לעמדה האחורית ב"בתי מחסה". למזלנו נהרסו בהפצצה המדרגות שהובילו מ"פורת יוסף" למעלה, אל סמטת משגב לדך.
למחרת, ב-20 במאי, כבשו לגיונרים בהסתערות את בית הכנסת "תפארת ישראל", שהיה ידוע יותר בשם מייסדו, "ניסן ב"ק". משה רוסנק, מפקד הרובע, ארגן התקפת נגד, ולאחר לחימה קשה בתוך בית הכנסת נהדפו ממנו הלגיונרים, אך בלילה נעזב בית הכנסת מחוסר מגינים, וערבים נכנסו אליו ופוצצוהו. נשארו רק שני קירות, וחצי מהכיפה. בימים הבאים היו הלגיונרים נכנסים לחורבותיו ותוקפים אותנו ממרומיו.
עד שבת 22 במאי לחמו הלגיונרים נגדנו בהסתערויות, כמו הבלתי סדירים שלחמו לפניהם, אך אבדותיהם היו כבדות כנראה, כי בשבת 22 במאי הסתערו רק על חצר הקראים. כל שבוע הקרבות הראשון יצרתי רימונים, פרט לליל פריצת שער ציון, בו שמרתי בעמדת גוש בית אל. לאחר שחצר הקראים פוצצה בשבת 22 במאי, עברתי לעמדה שהוקמה מאחוריה, בחצר חרוש.
החל ביום ראשון 23 במאי שינה הלגיון את שיטת הלחימה, ולחם בגיחות של חבלנים. 4-3 מקלענים היו מסתתרים מאחורי חלונות, וכשמפקדם שרק התרוממו בבת אחת ופתחו באש מול עמדה יחידה שלנו. באותם רגעים זינק חבלן עם פח מלא חומר נפץ אל מתחת לעמדה, ופוצץ אותה. בעת פיצוץ עמדת אורנשטיין באותו יום ניצלתי מפגיעת אבן גדולה שעפה בעוצמה אל הסמטה שאבטחתי כשקפצתי חצי מטר אחורה, אל מתחת לשער חצר. למחרת נפצעתי מירייה של חבר שחטף היסטריה בעת ההתקפה וירה בסורג. אחרי פציעתי עברתי לעמדה בסמטת משגב לדך, שנועדה למנוע מהאויב לעלות אלינו מחצר "פורת יוסף". הלגיון פוצץ לנו בית אחרי בית, ואנחנו לחמנו כמו בסטלינגרד. מאחורי בית הכנסת "החורבה" יש רחבה. שם היה "גוש בית אל". על השטח הקטן הזה, שאורכו כמה עשרות מטרים, לחם הלגיון נגדנו 9 ימים, מ-20 עד 28 במאי.
ב-26 במאי הגיע משוריין נושא תותח מול עמדת החכורה שהגנה על הכניסה לרחוב היהודים, והרס אותה. הפגז העיף את קיר העמדה ביחד עם הלוחמים אל הקיר האחורי של החדר. המגינים נפצעו, התקפות התותח חזרו ונשנו, אך הלוחמים הקימו עמדת משנה ונאחזו בה עד הכניעה.
הלגיון ניסה לשבור אותנו בהפצצת מרגמות על כל הרובע יומם ולילה; בהפגזת תותחים על הבתים המזרחיים של בתי מחסה; ובלחימה פסיכולוגית. בכל ערב השתרר שקט ב-8 בערב, ורמקול פתח בקריאה: To the Jews of Jerusalem. הוא סיפר על ניצחונותיהם, וסיים בקריאה: Surrender before it's too late .
על מצבנו הכבידו הגורמים הבאים: חוסר במכשולים טקטיים כמו מיקוש וחסימות; מחסור בלוחמים, כי לוחמים רבים נהרגו, רוב הלוחמים נפצעו, ובעמדות היו פצועים רבים; הצטמצמות השטח, שנעשה פגיע יותר להפגזה; התקרבות החזית אל בית החולים, שגרמה להעברתו אל "בתי מחסה", לדירות שהוחרמו; חוסר בתחמושת, שירדה ל-25 כדורים לרובה כבר ב-22 במאי; גם סוגי התחמושת היוו בעיה קשה. אנשי התגבורת הביאו אתם רובים צ'כים, שלא הכרנו מקודם. לנו היו רובים אנגלים, והתחמושת של כל סוג הייתה שונה, וגרמה לבלבול; שני ניסיונות להצניח לנו תחמושת מפייפר נכשלו; תושבים התחמקו מלסייע לנו בביצור עמדות, לכן גויסו בלילות לצורך זה באיומי אקדח, ובדרך ניסו לברוח; כל העת לחצו התושבים על המטה בדרישה להיכנע; חוץ מזה העיקו עלינו האכזבות מכישלונותיהם של ניסיונות חוזרים לפרוץ את שער ציון ולהביא לנו עזרה. בוקר בוקר סיפרו לנו שניסיון פריצה נכשל, והבטיחו שבלילה הבא יפרצו אלינו.
בפיצוץ בית אחרי בית הגיעו חיילי הלגיון ב-26 במאי לרחוב המידן הקטן בדרום-מזרח גוש בית אל, ובל"ג בעומר, 27 במאי, התקרבו במערב גוש בית אל לרחוב היהודים, ואילצו אותנו לסגת מעמדת לובינסקי, מחצר החורבה ומבניין המשטרה. איבדנו את כל צפון רחוב היהודים.
ב-6 בערב הרעידה את החלל התפוצצות אדירה ואבק אדום-אפור ועשן כיסו את הנוף. כשנמוגו העשן והאבק נעלמה ה"חורבה" מהנוף. המטה שיגר אז מברק קצר: "החורבה – חורבה".
לפנות ערב תפסו הערבים את "מועדון המגן" בבניין ישיבת המקובלים "בית אל", ומפתח הבניין היה מרחק של 20-15 מטר בלבד בסמטה עד קיר מקלטם של מאות תושבים בארבעת בתי הכנסת הספרדיים. אילו פוצצו את הקיר היה נגרם אסון נורא. בניסיון לכבוש את הבניין מחדש פגע רימון שנזרק מהגג בכל קבוצת הלוחמים. 2 מהם נהרגו. המקלען יצחק מזרחי, גיבור הרובע, נפצע קשה בראשו, ומת יום אחרי הכניעה, לאחר שד"ר מוסא חוסייני החליט שהוא כשיר ללכת לשבי.
בשתיים בלילה נשמעו שתי התפוצצויות אדירות מכיוון דרום-מערב. מפקד הקטע, אברהם אורנשטיין, הגיע אל עמדתי, ובישר: "עכשיו פורצת תגבורת. תוך שעה יהיו הפורצים אתנו כאן." כשחזר כעבור שעה, ואמר: "הם לא ייכנסו", פלט אחד מאתנו: "נגמר". ידענו שהקרב אבוד.
בבוקר ה-28 במאי נפלו כל העמדות בגוש "פורת יוסף" שהיו מחוץ ל"בתי מחסה", ומשטח של 250X 350 מטר במבצע "שפיפון" נשארנו בשטח של 100X 200 מטר, עם קרוב ל-1700 תושבים. בעמדת החכורה נהרג הלוחם ה-31 במספר, עזרא יאיר. משה רוסנק, מפקד הרובע, בדק ומצא שאם כל העמדות תותקפנה בבת אחת, התחמושת תספיק רק לקרב שבין שעה לשעתיים, שמתוך 218 לוחמים נהרגו 31, נפצעו 143, לא נותר שטח שאפשר לסגת אליו, וסכנת טבח ריחפה על מאות תושבים במקלטם, לכן התיר לרבנים לצאת בדגל לבן ולנהל משא ומתן על פינוי הרוגים ופצועים. עבדאללה טל לא הסכים לפינוי הרוגים ופצועים, והציע משא ומתן הוגן על כניעה.
ממגדל הדורמיציון ראה איתיאל עמיחי, קצין המטה מהפלמ"ח, את הרבנים יוצאים בדגל לבן ודיווח לדוד שאלתיאל. מיד שלח שאלתיאל מברק לרוסנק, ובו אסר עליו לנהל משא ומתן על הפסקת אש בלי אישורו. משה רוסנק פשוט התעלם מהוראתו, והסכים להפוגה. בהפוגה כינס רוסנק את המטה ביחד עם נציגי התושבים, ובהצבעה אישית החליטו פה אחד על כניעה. רק איסר נתנזון, מפקד מחלקת האצ"ל, נמנע. אין ספק כי תעוזתו של משה רוסנק הצילה את תושבי הרובע ולוחמיו מטבח נורא. הסכם הכניעה נחתם ב-2 בצהריים, אך שאלתיאל קיבל את ההודעה על הכניעה רק בשעה 5 אחרי הצהריים, לפני מסדר ההליכה לשבי. כך גמל משה רוסנק לדוד שאלתיאל, שסירב לדבר אתו, ולו פעם אחת, בכל חמישה-עשר ימי הקרבות!
בערך ב-5 אחרי הצהריים נכנסה מחלקה של הלגיון לבצע את חוזה הכניעה. במסדר עמדו רק 40 לוחמים שנשארו שלמים בגופם, לכן נלקחו לשבי גם 200 תושבים. שני לוחמים נשלחו לסייע לפצועים כשהם מתחזים לאחים רפואיים, ושניים התחפשו לתושבים והשתחררו.  
לפי תנאי הכניעה היו כל התושבים, הלוחמות, והלוחמים הפצועים אמורים להשתחרר ולצאת אל קווי הפלמ"ח בהר ציון, אך כשמג"ד הלגיון, עבדאללה טל, עבר ברובע ביחד עם שאול טוויל, שניהל אתו את המשא ומתן, הם חלפו ליד מפקד עמדת החכורה אברהם יפת, שידו הייתה חבושה כולה והוא נאנח קשות. עבדאללה טל חשד בו מיד והורה לו להסיר את התחבושת. התברר שהוא איננו פצוע כלל, ואז החליט עבדאללה טל שצריך למיין את הפצועים ולא להעבירם לשער ציון.
בערב הציתו הערבים את כל בתי הרובע. אם אתבטא בלשונו של ביאליק, "כל הלילה רתחו ימי להבה והשתרבבו לשונות האש מעל" הרובע היהודי. סמוך לחצות ניסו פלסטינים לפרוץ לבית החולים ולפגוע בפצועים, וקצין לגיון ירה בהם והבריחם. מצד שני קרבו הלהבות לבית החולים, לכן העבירו הלגיונרים את הפצועים לאחר חצות הלילה אל בית הספר הארמני לאור הלהבות. למחרת מוינו הפצועים, ו-50 מהם נלקחו לשבי. ביניהם היו ארבעה פצועים קשה. החמישי, יצחק מזרחי, המקלען, מת שעה לאחר המיון. באותו בוקר מתה בבית הספר הארמני גם הלוחמת אסתי ציילינגולד. גופות שניהם הועברו לירושלים החדשה דרך שער ציון, והם חללי הרובע היחידים הקבורים בהר הרצל. בימי הקרבות קברנו 34 חללים במקום בו נמצא כיום הגלעד, והלגיונרים קברו שם 14 מחללינו. 8 גופות של תושבים שנשארו בשטח נקברו על ידי ערבים מקומיים.
לאחר מלחמת ששת הימים הועברו 48 החללים מחֶלְקַת הגַלְעֵד לקבורה ממלכתית בהר הזיתים. כאשר מפקד הרובע, משה רוסנק ז"ל נפטר, החברא קדישא התעקשה שלא לקבור אותו באותה חלקה יחד עם חללי הרובע, אעפ"י שיושב ראש הכנסת ואשתו נקברו שם, והוא נקבר בסמוך.
הקרב ברובע היהודי ארך 15 יממות, והיה הקרב הרצוף הממושך ביותר במלחמת העצמאות.

לאחר שובי מהשבי קראתי בספרון "להבות בשמי ירושלים" שכתב אביעזר גולדשטיין כי יום אחרי שנכנענו אמר עלינו דוד שאלתיאל למפקד האצ"ל בירושלים, מרדכי רענן, בפגישתם במלון "עדן": "שם צריכים היו לֵהָרֵג כולם. הם לא הבינו את הייעוד שהטיל עליהם הגורל, ונכנעו." (פרוטוקול השיחה פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-23.4.1958.) הרעיון לא היה של שאלתיאל, כמובן, אלא של בן-גוריון. בירושלים פשטו אז שמועות שבן-גוריון רצה מצדה בעיר העתיקה. כשקראתי זאת, הבנתי שברגע שהתנדבתי לשרת בעיר העתיקה, גזרו עליי בן-גוריון ושאלתיאל גזר דין מוות. אחרי שחיילי הלגיון הצילו אותי ואת יתר הפצועים מן ההמון הפרוע ומהלהבות שאפפו את הרובע היהודי בלילה שלאחר הכניעה, אני חש כאוד מוצל מאש, החי נגד רצונו של בן-גוריון.
את רוב ימי השבי הקדשתי לגביית עדויות מפי לוחמי הרובע ובשובי ארצה כתבתי את הספר "ירושלים העתיקה במצור ובקרב", שיצא לאור ב-1957 בהוצאת "מערכות" אחרי עיכוב ממושך של הצנזורה. ב-1 באוקטובר 1957, כאשר בן-גוריון היה בדרכו לחנוכת היכל התרבות בתל-אביב, הוא קיבל את הספר מידי גרשון ריבלין, שהיה אז סגן עורך הוצאת "מערכות", ביחד עם מכתב ארוך ממני. סיימתי את מכתבי בהאשמה שמי שיקרא בספר בין השיטין יוכל להגיע למסקנה שהעיר העתיקה הופקרה במתכוון. גרשון ריבלין סיפר לי שכאשר בן-גוריון קרא את דברי ההאשמה, פלט: "אוהו... מה שהוא כותב..." כעבור שלושה ימים קיבלתי מבן-גוריון מכתב בכתב ידו, ובסיומו כתב: "ואשר לדברים שבהם אתה מסיים מכתבך, עלי לחזור על דברי פטריוט צרפתי גדול: יש דברים שחייבים תמיד להגות בהם, מבלי לדבר עליהם אף פעם, עד עת קץ." במילים פשוטות, הוא אמר לי שלעולם לא אדבר על כך שירושלים העתיקה הופקרה במתכוון. בכך הוא אישר למעשה את האשמתי. לאחר שהראיתי את המכתב למכרים, נעלם המכתב מביתי ביחד עם התיק שבו היה. גם צילום שלו, שהיה בהוצאת "מערכות", נעלם. לפני כמה שנים קיבלתי את תוכן מכתבו של בן-גוריון מארכיון המכון למורשת בן-גוריון בשדה בוקר. המכתב שבו כתבתי את ההאשמה לא נמצא.
במכתבו כתב לי בן-גוריון: "אם אפנה פעם אולי אנסה לספר על המלחמה להצלת ירושלים, שעמדה (אצלי בכל אופן) במרכז הדאגה המלחמתית עד אחרי ההפוגה השנייה – וכמה זמן אחרי הפוגה זו." במילים אלו ניסה בן-גוריון להטעות אותי, כמובן. איזו ירושלים עמדה בראש דאגותיו? ירושלים העתיקה??? הרי לפי גישתו, שם צריכים היו היהודים להיהרג עד האחרון שבהם.
לא ידעתי שבגלל המכתב שלי הורה בן-גוריון לשב"כ לעקוב אחריי, עד שיום אחד סיפר לי חברי אברהם ארנון שאיש השב"כ ושמו וישני, ששנינו הכרנו, חוקר על אודותיי בקרב חבריי. הם לעגו לחשדותיו, אבל לפי הוראה מגבוה הוא המשיך לעקוב אחריי. כעבור שנים בא אליי לעתים איש שב"כ אחר לבקש מידע על אנשים. פעם שאלתי אותו: "איך אתה מבקש ממני מידע? הרי אני חשוד בעיניכם, הרי וישני נהג לעקוב אחריי." ענה לי איש השב"כ שבימי בן-גוריון, הנאמנות הייתה צריכה להיות למפלגה. כיום הנאמנות צריכה להיות למדינה. מאז לא ראיתי אותו.
פעם הוזמנתי לפני יום העצמאות לקיבוץ כפר מנחם, שאחד מחבריו היה ילד ברובע היהודי במלחמת תש"ח, כדי לספר לחברי הקיבוץ על המלחמה ברובע היהודי. לאותו ערב הוזמן גם מישאל שחם, שבאותו זמן היה מנהל נמל אשדוד. בדבריו סיפר מישאל שחם שבתש"ח היה הוא המועמד לפקד על ירושלים, והוזמן לשיחה עם גולדה מאיר, שהייתה ממונה על נושא ירושלים במטה ה"הגנה", על מטרת לחימתנו בירושלים. מישאל שחם אמר שמטרתנו בירושלים לשחרר את העיר. גולדה אמרה שמטרתנו בירושלים להגן על היהודים, והוא לא התמנה. ויכוח דומה, ממש באותן המלים, נערך בין יצחק שדה לדוד שאלתיאל במבצע "מכבי". יצחק שדה אמר שתפקידנו לשחרר את העיר, שאלתיאל אמר שתפקידנו להגן על היהודים.
ביום יציאת הבריטים מירושלים, 14 במאי 48', השמיע שאלתיאל הצהרה באוזני עיתונאים, ואמר ש"אין אנו מעוניינים להשתלט על שכונות ערביות", ובדיון על הפריצה לעיר העתיקה אמר למפקדי הפלמ"ח: "בידינו מספיק שטחים בירושלים, ועלינו להימנע מסיבוכים נוספים."
הנושא לא נתן לי מנוח והעסיק אותי באובססיביות כל השנים. לאחר 42 שנה, כשארכיון צה"ל פתח את מסמכי תש"ח לעיונם של חוקרים, ערכתי מחקר בארכיון ומצאתי שתי אמירות שאישרו את הנחתי כי היה הסכם חשאי לחלוקת ירושלים בין הצד היהודי לערבי. עבדאללה טל, מג"ד הלגיון שלחם נגדנו, כתב בספרו "זכרונות עבדאללה טל", שתורגם לעברית: "בעוד הבריטים מפנים את ירושלים ב-14.5.48 החלו היהודים, בהפירם את ההפוגה, לכבוש את השטח שהיה בידי הערבים, ושהוקצה להם". במקביל לזה מצאתי בארכיון צה"ל שציון אלדד, הקמב"ץ של שאלתיאל, סיפר בקשר למבצע "קלשון", שבוצע עם צאת הבריטים מירושלים ב-14.5.1948, כי התוכנית לא כללה את מחנה אלנבי, ולא את שכונת אבו-תור, והוסיף: "באם המשיכו בפעולות בכיוון היעדים הנ"ל, הייתה בכך יוזמה של מפקד "קלשון דרום" (שלמה חביליו)". הביטוי "שהוקצה להם" וההתנצלות של ציון אלדד על כיבוש שכונת אבו-תור אישרו סופית את הנחתי שבין בן-גוריון לעבדאללה היה הסכם חשאי לחלוקת ירושלים.
בעדותו בתחקיר הבהיר ציון אלדד: "המשימה שהוטלה על מפקדת המחוז עם בואו של שאלתיאל, כפי שהצטיירה אצלי, הייתה הבטחת רציפות השטחים היהודיים בעיר. לא זכור לי כי דובר על ירושלים עברית או על כיבוש העיר העתיקה בשעה שהוקרא לפנינו על-ידי שאלתיאל מכתב משימות מבן-גוריון." לא במקרה אמר פעם דוד שאלתיאל בראיון שפורסם אם אינני טועה בגיליון היהדות הדתית "פנים אל פנים" על נפילת הרובע היהודי: "לא אני אשם. דוד אחר אשם."
כשהבריטים עזבו את ירושלים ב-14 במאי 48', לא היה לערבים בירושלים כוח רציני, ואפשר היה לכבוש בקלות את ירושלים כולה, אך נאסר על כוחותינו להתקדם מזרחה מבניין ברקליס בנק, שהוא היום הבניין העגול של עיריית ירושלים ברחוב יפו, מול החומה. הלגיון הירדני נכנס לירושלים רק ב-18 במאי.
במחקרים נוספים גיליתי שאחרי ההפוגה הראשונה עשה שאלתיאל הכול כדי שלא לשחרר את ירושלים. כאשר מרדכי רענן, מפקד האצ"ל בירושלים, דרש לתקוף את העיר העתיקה בתום ההפוגה הראשונה, כפי שצה"ל פתח באופנסיבה בכל החזיתות, הוליך אותו שאלתיאל שולל, ורק כאשר נודע שמועצת הביטחון הכריזה על הפוגה שנייה, שתחל ב-17 ביולי 48', ב-5.30 בבוקר, הוא פקד לפתוח במבצע אבסורדי כדי לכבוש כביכול את העיר העתיקה בשעות המעטות לפני ההפוגה, אך ההפגזה על השער החדש, שם היה על האצ"ל לפרוץ לעיר העתיקה, נמשכה הרבה מעבר לשעה שנקבעה בתוכנית, וגרמה לשרפה שמנעה את הפריצה. כך הכשיל שאלתיאל את פריצת האצ"ל. מפקד כוח האצ"ל בשער החדש, יהודה לפידות, סיפר לי שכאשר הבין שאם ינסה להכניס את אנשיו פנימה חצי שעה לפני תחילת ההפוגה, הם ייקלעו למלכודת מוות, ומנע את התקדמותם.
פעם הוזמנתי לדבר בחוג הביטחוניסטי ברמת אפעל על המערכה ברובע היהודי בתש"ח. כשהבעתי את דעתי, קם ד"ר אלחנן אורן, חסידו של בן-גוריון ועורך יומניו, שיסע את דבריי, וצעק: "איך אתה מעז לדבר נגד בן-גוריון?" השבתי לו שהפרות הקדושות נשחטו מזמן.
כשניסיתי לפרסם בכתב העת "קתדרה" את תוצאות המחקר שערכתי בארכיון צה"ל, במאמר שכותרתו "המערכה בירושלים העתיקה בתש"ח – משחק מכור", סירב העורך, ד"ר שלום אילתי, לפרסמו. כאשר נודע לי שבמערכת יושב ד"ר אלחנן אורן, הבנתי מדוע. לאחר הדחייה של "קתדרה" החלפתי את המילים "משחק מכור" ב"משחק שגוי", והמאמר פורסם ב-1997 ב"חוברת המאה ועשרים של אריאל".
יורם נמרוד, חוקר באוניברסיטת חיפה, קבע ביום עיון שנערך באוניברסיטה ב-1985 שבין בן-גוריון והמלך עבדאללה הייתה ברית, והמלחמה בינינו לירדנים הייתה מבוססת על מראית-עין של עוינות. מה הפלא? המלך עבדאללה קיבל מהסוכנות היהודית משכורת חודשית. להעמדת הפנים של יריבות מצאתי אישור גם בצד הערבי. עבדאללה טל כתב בספרו: "הבריות לא ידעו כי תוכניתם של הלגיון הערבי והמפקדה הערבית הכללית הייתה להימנע מכיבוש ירושלים". החיילים בשטח לא ידעו זאת, כמובן, ונלחמו אלה באלה.
לא ייפלא על כן שבספר "תולדות מלחמת הקוממיות" של ענף היסטוריה במטכ"ל נכתב: "בירושלים גופא הסתפק האויב, בדרך כלל לאחר נפילת העיר העתיקה בהרעשת תותחים ומרגמות. פעילותם היזומה של שני הצדדים הייתה מקומית בלבד", כלומר: לאחר נפילת הרובע היהודי לידי הלגיון הערבי נעשתה המלחמה סטטית כי בכך הושלמה חלוקת ירושלים.
בכנס מגיני העיר העתיקה שנערך ב-1988 אמר משה רוסנק ז"ל, מפקד הרובע בתש"ח: "היו ניסיונות לכבוש את העיר העתיקה, במאמץ שזה לא יצליח, כתוצאה מהסכמים שונים. את הניסיונות לפרוץ אל העיר העתיקה היו צריכים לעשות למען ההיסטוריה ולמען עם ישראל".
אהרון לירון

 

 

 

 


אודותינו
בנין המוזיאון
סאנטור - תנור מחמר
מכתש אבן
וילון פשתן
שלחן נחושת
הימעל בעד- מיטת שמים
תנורים ועששיות מפח
יצור יין
ארון מטבח
חפצים מספרים
פעילויות לחגים וחופשות
מה חדש במוזיאון
תמונות
פעילויות חינוכיות
סיפורים מירושלים
חידת המוזיאון
סיורים והשתלמויות
תערוכות מתחלפות
תקצירי ימי עיון
צור קשר
For English Speakers
 
 

 

  מוזיאון "חצר היישוב הישן" - טל: 02-6276319