תקצירי ימי עיון

 

תקציר ערב עיון בנושא   כיסויי ראש אצל יהודים ומוסלמים

התקיים במוזיאון חצר הישוב הישן ע'ש קפלן בשיתוף האגודה לאמנות יהודית ביום 26.4.10:

ההרצאה דנה בשינויים שחלו בכיסויי הראש בקהילת יהודי עיראק, מסוף המאה ה-19 עד לעלייה ההמונית לישראל בשנים 1950-1952. היא לוותה בתצלומים אותנטיים מארכיון מוזיאון  יהדות בבל.
בפתח ההרצאה צוטט אמנון הורביץ, אשר נשלח מישראל לבגדאד, מטעם "קרן היסוד", בשנת 1927. ביומן המסע שלו הוא כתב על מפגשו המפעים עם הרחוב הבגדאדי ותיאר קשת רחבה של כיסויי ראש: נשים עטויות ב"מעטה אריג דמשקאי בשלל צבעיו", רעולות פנים ב"מצחיות מרובעות ומאורכות" ובצעיפים שחורים, ונשים גלויות פנים.
הנשים היהודיות בעיראק נהגו לעטות על גופן רדיד עטיפה "איזאר". עשוי שתי יריעות בד המחוברות לאורכן והצטיין בצבעוניותו. הוא נארג מחוטי משי ומתכת. ה"איזאר" נכלל בתכולת הנדוניה שסיפקו הורי הכלה.
יחד עם ה"איזאר" נהגו הנשים לכסות את פניהן ברעלה "כיליי", שהייתה יחודית ליהודיות בעיראק. זוהי רשת כהה ונוקשה ארוגה משיערות זנב סוס. רעלה זו נראתה כמסך שחור ונוקשה, הסמבולי להפרדה הנוקשה שהייתה קיימת בין נשים לגברים.
מה"איזאר" ניתן ללמוד על:
שיוך אתני: רק נשים יהודיות ונוצריות נהגו לעטות רדיד עטיפה זה.
סטטוס כלכלי: ככל שבאריג נארגו יותר חוטי כסף כך ערכו של ה"איזאר" היה גבוה יותר. המשובח ביותר היה "איזאר צ'רעלי" שנארג בדגמים גאומטריים.
ססטוס משפחתי: רק נשים נשואות נהגו לעטות רדיד זה.

אשה שכיסתה את עצמה ברדיד עטיפה ואת פניה ברעלה, הייתה זו שנחשבה בעיני החברה היהודית והמוסלמית, כאישה מכובדת וצנועה. על כך מעיד הפתגם העיראקי: "אשה ומראה ולבושה בגלימה (איזאר) ובמסווה פנים (כיליי)".
מתחת לאיזאר לבשה האשה היהודיה שמלה "קצה" התפורה בגזרה האופיינית ליהודיות  (פתח באזור החזה). היא חבשה כיסוי ראש שנקרא "פיס וצ'אטי", תרבוש המקושט באריג שפאר אותו בחזית. מתחת לסנטר מטפחת נוספת וצמות שבלטו החוצה.
תצלום משנת 1925 מראה מגוון של רעלות וכיסויי ראש של נשים.
כיסויי ראש לגברים:
כיסוי ראש אופייני ליהודים בעיראק: עמאמה ופיס.
העמאמה - מצנפת מסורתית. אופיינית לגברים מוסלמים, יהודים ונוצרים.
בסוף המאה ה-19 נשאל הרב יוסף חיים בנוגע לאופן חבישת העמאמה. מתשובתו ניתן ללמוד שמצנפת זו אינה בשימוש בסביבות 1880-1890 וכי רק רבנים המשיכו לחבוש אותה.
בסוף המאה ה-19 מורה אנגלי, שלימד בבית-ספר אליאנס לבנים בבגדאד, כתב דוח ובו צוין כי מנהל בית-הספר ציווה על התלמידים להסיר את העמאמה או לכל הפחות את יריעת הבד העוטפת את הפיס. דבר זה מלמד כי נציג כי"ח לא הסתפקו בהקניית השכלה לתלמידים היהודים. הם רצו להקנות להם הרגלי לבוש מערביים ולגרום להם להתלבש כמו המשכיל האירופי. בשלהי המאה ה-19 עברו יהודי עיראק לחבוש פיס, בהשפעת מורי אליאנס ובהשפעת האימפריה העות'מאנית.
הרב ששון כדורי שימש כראש הקהילה היהודית משנת 1933 - 1948 ואחר כך משנת 1952 - 1971. בשנות הארבעים התמרדו נגדו צעירי הקהילה וכאקט מחאה הם הפילו מעל ראשו את העמאמה שלו. מעשה זה נחשב לעלבון חריף.
עדות משנת 1877 מתארת יהודי בבגדאד שהלך ברחוב חבוש עמאמה. פרחחים ברחוב, שביקשו להשפילו, הסירו את העמאמה שלו וגוללו אותה ברפש.
סידארה - מכונה גם פייצליה על-שם המלך פייצל. כיסוי ראש שאפיין גברים יהודים, מוסלמים ונוצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20. הסוחר שמחר כובעי סידארה בבגדאד היה יהודי בשם ציון שמעון.
השינויים בכיסויי הראש של הגברים והנשים הואצו עם פתיחת בית-ספר אליאנס לבנים (1864) ולבנות (1893). מנהל בית-ספר אליאנס לבנים מדווח בשנת 1913 על כך שהנערות עדיין מתהלכות מחוץ לביתן בפנים מצועפות. מתוך ראייה אוריינטליסטית הוא מתאר את הרעלה כשיעבוד נשי, שהולך ומשתנה.
הדור הצעיר, שקיבל השכלה בבית-ספר אליאנס, הושפע מהאופנה המערבית ושמט את בגדיו המסורתיים, לרבות כיסוי ראש.
השינוי שחל בכיסויי הראש בקרב הנשים המוסלמיות היה מאוחר יותר עקב ההפרדה הנוקשה בין נשים לגברים. בשנת 2001 התפרסם מאמר בבגדאד אודות הלבוש וכיסויי הראש. הכותב ציין כי הנשים היהודיות והנוצריות היו הראשונות שהסירו את הרעלות והמוסלמיות הסירו אחרונות. התהליך בקרב הנשים המוסלמיות היה הדרגתי וקיבל תאוצה אחרי עצמאות עיראק בשנת 1931.

חליל נימרי- חוקר אמנות האיסלאם / כיסויי ראש בקרב המוסלמים

עד לימי מוחמד הלבוש לא כלל כיסוי ראש.
האסלאם קבע אלו חלקים בגוף האדם צריכים להיות חשופים. אסור לגבר לחשוף את החלק מהמותניים ועד לברכיים. בשעת התפילה הגוף צריך להיות מכוסה כולו.
האשה מכוסה כולה להוציא פנים, כפות ידיים ורגליים.
באיסלאם הראשוני כיסוי הגוף היה סמל לצניעות ולא סמל למעמד.
מוחמד דגל בצניעות.
בימי מוחמד :גבר ליפף עקל (מעין חוט) מעל ראשו ועמאמה. אדם מבוסס יותר יכול היה להרשות לעצמו לחבוש מתחת לעקל מטפחת.
עד תקופת החליף הרביעי התהלכו בצניעות ואסרו על חיי פאר.
661- האימפריה האומאית החליפה את שלטון החליפים האורתודוקסים "אל-ראשדוןש". המרכז התרבותי והמנהלי עבר לדמשק, והחלה תחרות עם הפאר של הקיסרות הבזנטית והשאה הפרסי. החברה הגבוהה האיסלמית החלה להנות מחיי פאר.פועל יוצא מכך היה הלבוש וכיסוי הראש המפואר.
כיסוי ראש בכפר: הלבוש הבליט את האדם בהגיעו לחברה אחרת. ניתן היה לזהות את שיוך האדם לכפר מסויים ע"פ לבושו וכיסוי ראשו.
כיסוי ראש בעיר:
הלבוש וכיסוי הראש בירושלים שונה מאשר בכפרים.
עירונים ירושלמים בדרך כלל חיקו את השליט. בתקופה העותמנית - ניסו להתלבש כמו השליט העותמני. האשה בעיר היתה שמרנית יותר מאשר בכפר.האשה העירונית הלכה רעולת פנים. בכפרים- האשה חשפה את פניה ואת כפות ידיה ורגליה.
כיסוי הפנים המוקדם יותר של האשה העירונית כלל אף את העיניים.
תקופת המנדט: נשות המשפחות העשירות חבשו מטפחת, חלק משערן היה גלוי,וכן פניהן. לבושן- מודרני. (שמלה קצרה יותר, בד פרחוני).
הנשים שדגלו בלבוש מודרני היו תחת בקורת גדולה של המסורתיים.
איזאר - בלוד למעשה נעלם עם קום המדינה. אדום בדרך כלל ובעל עיטור מבריק.
בשנות ה-40: כל הגוף עטוף באיזאר לבן, אך הפנים גלויות. האיזאר עוטף את גוף האשה כאשר
יוצאת לרשות הרבים.
הגבר העירוני בערים הגדולות (ירושלים,שכם וכו') חבש תרבוש. הלבוש המקובל יותר היה ג'קט ושרוואל,אך מאוחר יותר- לבוש אירופאי.
מוסלמים ונוצרים לבשו את אותו הלבוש.
עממה מבד לבן- כיסוי ראש של איש דת (שיך).
לכל עיר היה אפיון משלה. צבע העממה סימל את העיר. (דוגמא: עיטור צמחי בצבע זהב- שכם).
עד סוף שנות ה-50 : החאג' שחזר ממכה חבש עממה צבעונית.
הכפיה החלה למעשה לפני האיסלאם ,כאשר אנשים חבשו מטפחת ועליה עקל.
כפיה כסמל לאומי החלה כאשר מתנגדי השלטון הבריטי ב 1936הכריחו את התושבים לחבוש כפיה ומאז הפכה לסמל לאומני.
שאטוה- כיסוי ראש לנשים בית לחם מזכיר את כיסוי הראש של היהודיות בעירק (שאטה).

 

פרופ' מרגלית שילה- המחלקה ללימודי א"י וארכיאולוגיה- אוניברסיטת בר אילן
נישואין,מטפחות ושערות:

כיסוי הראש היה סמל למעמדה המכובד של אשה. אשה מכובדת היתה אשה נשואה.
אשה נשואה-כבודה בשערה המכוסה.
בישוב הישן הירושלמי של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, הקהילה מבטיחה את מוסריותה של החברה. האקט הפרטי (הנישואין) הופך לאקט ציבורי חברתי. הקהילה תבעה מהגברים להנשא. תביעות אלו היו מאורגנות בתקנות ירושלים שתוקנו לאורך מאות שנים. התקנות העתיקות יצאו לראשונה בדפוס בירושלים (1841) :"תקנות ירושלים".התקנות הבטיחו שכל גבר בעיר הקודש ינשא. הגברים תיקנו את התקנות.
על עניין הרווקים מבן עשרים שנה ומעלה שלא יוכלו לדור בעיר הקודש ירושלים ת"ו שרוי בלא אשה... ואם אין כח בידו כי לא מצא מנוח לישא אשה מחוייב הוא תיכף ומיד לצאת מפה עיר הקודש לבקש את חייו בחו"ל, והרשות נתונה לפני העדה... לכל העובר על דברינו אלה לגרשו מן הארץ ( משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, א, תרפ"ח, 112 - 113).

התקנה נבעה מתוך רצון לשמור על טהרת הגבר וטהרת העיר והחברה.
ממפקדי מונטיפיורי ניתן ללמוד שבמפקד הראשון (1839) 90% ומעלה מהגברים נשואים, לעומת למעלה מ 50%  מהנשים שעברו את גיל הארבעים והיו אלמנות. הסיבות הן בעיקר תוחלת חיים ארוכה יותר לנשים וכן עליית נשים שעלו בגפן לארץ.
פלורה רנדגר, יהודיה צעירה מאיטליה, עלתה לארץ ברווקותה מתוך מטרה לייסד בית ספר עבור בנות ירושלים. ביומנה היא מספרת כי החברה הירושלמית לחצה עליה להנשא. בסופו של דבר היא נכנעה ללחצים ונישאה.
עי"ש (הרב עקיבא יוסף שלזינגר) עלה מהונגריה בשנות ה-70 של המאה ה-19. איש מיוחד ורב ניגודים ופעלים. מחד- קנאי, מאידך- קרא לבנות ירושלים ללמוד כדי שתהיינה אמהות טובות יותר. הוא העיד על תוקפה של תקנת הרווקים בימיו:
 ובדורות ראשונים לא הניחו לישב בארץ ישראל  בשום אופן בלא אשה, אפילו לזקן גדול כדי שתשמור אותו מן החטא... וכעת אין דורש ואין מבקש, כל מי שרצונו עולה בלא אשה ויושב גלמוד בלא חומה... (עקיבא יוסף שלזינגר, בית יוסף החדש, ירושלים, תרל"ה, צ"ד).
מדבריו עולה כי הגבר במרכז. החברה דואגת לו על מנת  שלא ישאר גלמוד בלא חומה. אשה מתוארת כחומת בעלה.
לחברה שראתה עצמה כקהילה הקדושה ביותר היו דרכים לאכוף את כלליה, לכפות את דעתה ולהבטיח שהתקנות ימומשו. נישואין היו צו הורים וצו הקהילה.

החברה הירושלמית הקפידה לדאוג שבניה יינשאו בגיל צעיר:
יזהר האדם להשיא בניו סמוך לפרקן, כמו שעושין אנשי עיר הקודש ירושלים ת"ו וכל המקדים הרי זה משובח (יעקב גליס, מנהגי ארץ ישראל, 1968, שכ"ו).
בירושלים התירו להשיא ילדים גם לפני גיל 12-13, אך חיתנו אותם מחוץ לעיר בקבר שמעון הצדיק.
נישואין- מעמד שממנו ואילך הנשים חייבות ע"פ ההלכה לכסות את שערן.
כיסוי הראש מסמן בצורה ברורה וחותכת את נישואיהן.
בעדות המזרח נשים כיסו עצמן גם ברעלה ובקהילות מסויימות במזרח נערות כיסו את ראשיהן גם לפני הנישואין, אך המועד הקובע לכיסוי השער בכל קהילות ישראל היה בנישואין.
קיים מידע רב על נישואין בירושלים .
באמצע המאה ה- 19 הקהילה מאופיינת  בחיי צניעות. קהילה לא גדולה השרויה בעוני עמוק. הנישואין נערכו בדרך כלל בבית אחד מהורי הזוג, בחצר או בבית הכנסת. בשלהי המאה ה-19 כאשר בעיר נבנים אולמות בבתי הספר, החתונה יוצאת גם לתחום הציבורי הרחב יותר.
1856- כותב יהודי מוינה, לודויג אוגוסט פרנקל, שהגיע ארצה בשליחות משפחת למל כדי להקים את ביה"ס למל את זיכרונותיו בספר - "ירושלימה". הספר תורגם לעברית מגרמנית. הספר מכיל תיעוד ותאור מפי פרנקל על מה שראה בירושלים.
...תחת החופה עמדה הכלה, והיא עטויה בשמלה מרוקמת, בתקות חוט זהב... ומעל שמלתה מעיל משי אדמדם, מרוקם זהב על פני כולו. על שערותיה הפרועות לא הושמה אגודת פרחים; כי מעת הוחרבה ירושלים לא תעדינה כלות עיר הקודש באלה. (ל.א.פרנקל, ירושלימה, ספר המסע, ירושלים, 1999, 233).
שערותיה המפוזרות של הכלה מתוארות באופן בולט. היתה משמעות מאגית למהלכים מסויימים: שיער. התפיסה שצמות הכלה פוזרו כדי שלא יהיה בהן קשר בכדי שהנשים הכשפניות לא יקשרו בכשפיהן את הזוג. מתוך החרדה בה נתונה העדה מקנים משמעות מאגית לשיער האשה: אם השיער ללא קשרים הכל ילך חלק, אם השיער עם קשרים - כשפים. תפיסות מאגיות אלה באות לידי ביטוי באופנים נוספים:
שבירת הכוס: אמורים לאסוף את כל השברים בצורה מדוקדקת כדי שלא יפגע התפקוד המיני של הבעל; לאחר החופה הזוג מקבל דגי כסף כדי שיפרו וירבו כדגים; לאחר החופה החתן והכלה מלווים לחדרם. על ראש הכלה בוצעים חלה.
4 דוגמאות לסמלים שדרכם הקהילה מספרת לזוג מה עומד לפניהם ומה נכון להם.

 

במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19 באירופה כדי להדר במצווה ולהבטיח שלא יראה שיער ראש האשה,היו מגלחים את שערה לאחר החתונה.
טקס מעבר משמעותי בחיי האשה: החתונה. טקס מעבר אצל הגבר: חלקה בגיל 3. ילד הופך לגבר בגיל 3, נערה הופכת לאשה עם חתונתה.

הקהילה האשכנזית עומדת על כך ששיער ראשה של האשה יגולח למחרת החופה.
לעומת זאת, הכלה הספרדית לא מסתפרת שערת ראשה לעולם, רק נזהרים שלא יגלו אף שערה אחת לחוץ כי הצעיפים שלהם מכסין היטב השערות, אבל נשי האשכנזים מגלחים ראשם תמיד (משה ריישר, ספר שערי ירושלים, למברג, 1870, שער ט).
כיצד יישמרו מנהגים שונים אלה בנישואין בין עדתיים?

נשואין "מעורבים" (בין עדתיים)  לא היו שכיחים מאד בירושלים היות  והמנהגים והלשון היו שונים. הקהילה היתה שמרנית מאד. נישואין בין עדתיים היו בקרב העשירים ביותר והעניים ביותר, אך היו נדירים. דוגמא מעניינת לנישואין "מעורבים" היו נישואי יהושוע ילין ושרח לבית משפחת יהודה הבגדדית: אביה התנה שני תנאים:
1. "תתנהל בתי כמנהג הספרדים שלא לגלח את שערותיה".- האב הרגיש לבתו מבקש לוותר על גילוח השיער היות והבין את הקושי הנפשי הטמון בכך.
2. יהושוע ילין יחוייב לגור בבית הורי הכלה בשנים הראשונות לנישואיהם, בכדי שילמד שפתה ומנהגיה ויווצר גשר בין שניהם.

 גילוח השער נתפס כאקט קשה נפשית והוא תואר בהרחבה על ידי כותבת הזיכרונות פאולין וונגרוף שלא חייתה בירושלים:
הבוקר למוחרת החל מאוחר.  הכלה נשארה בחדרה עד שהגיעו אמה ואחיותיה ועמהם אשה פשוטה שכונתה 'גולרקה' והיתה מצויידת במספריים ענקיות. לפקודת אימי 'הגולרקה' השתלטה על ראשה של אחותי המסכנה שנשענה על חזה, ומתחת למספריים הרצחניות נפלו תלתל אחר תלתל של שערותיה היפות, כפי שהמנהג היהודי דורש. תוך פחות מעשר דקות גולח ראשה ונשארה לה רק קווצת שער אחת מעל מצחה, שאף היא כוסתה בכיפה... (פאולין וונגרוף, זיכרונותי ,אנגלית, 2000, 104, תרגום מרגלית שילה).
פאולין וונגורף חייה בקהילה חרדית במזרח אירופה. היא עוברת מהפך של חילון תוך כדי נישואיה. בזיכרונותיה סיפרה על גזיזת שערותיה של אחותה בטקס גזיזת השיער. בחתונתה של פאולין שנערכה שנתיים אח"כ (1850) טקס זה  לא התקיים.

תיאורים נוספים על חוויות בדבר גזיזת השער מובאים בספר זיכרונותיה של חנה טרגר, בתו של זרח ברנט. היא תארה את טקס גזיזת השיער אצל שתי נערות ירושלמיות: אחת שבורת לב, ורעותה שמחה במטפחת היפה. כלומר , כל אחת עיבדה את החוויה ע"פ אישיותה.

זאב ליבוביץ,איש העליה השניה, תאר מקרה קיצוני של נערה הממירה את דתה לנוכח הטראומה של גזיזת השער. היא מביעה את רצונה לעזוב את הקהילה הכופה.
הנה עוד מעט ויובילו אותי אל השחיטה יגלחו את מחלפות ראשי ואמסר לשרירותה של החותנת... יהיה מה שיהיה, אעשה את הצעד המחפיר והבזוי, כמו שעשו אחרות שנפרדו מעם ודתם... (זאב לייבוביץ, בעלייה ובבנייה, ירושלים, תש"ג, 68 ).

מחקר דקדקני מעלה שהיו במאה ה-19 500 מקרים של המרת דת במשך 50 שנה.
זו היתה תופעה שכמעט ולא דווח עליה.
גם מעל דפי "הצבי", בן יהודה כותב על גילוח השיער המערים מכשולים בין איש לאשתו.
מכשולים רבים ומריבות בין איש לאשתו שכופין עליהן הר כגיגית לגלח את שער ראשה ויבואו חס וחלילה לגט (הצבי, יג, כו כסלו תרנו).
אופיה הסגפני והמתאבל של הקהילה הירושלמית על חורבן העיר בא לידי ביטוי בהופעתה של הכלה האשכנזית, לעומת זאת, הופעתה של הכלה הספרדיה יותר צבעונית ושמחה:

לראש כיפה אדומה עם גדילים כחולים גדולים, וצניפי סודרים יפים, הרבה דוקאטים על המצח סביב. (אליעזר וסילא ברגמן, שאו הרים שלום, מכתבי מסע ועלייה, 1834 - 1836, ירושלים, [אין תאריך] 57. )
מילים אלה לקוחים מספר המכתבים של משפחת ברגמן שהיתה המשפחה היהודית הראשונה שעלתה מגרמניה בשנות ה-30 של המאה ה-19. ממכתביהם לבני משפחתם שנותרו בגרמניה עולה תאור צבעוני של מגוון כיסויי ראש. הבגדים הבליטו את מעמדה של האשה. אשה מקושטת- היתה מעין בנק מהלך. בבגדיה האשה מבליטה את עוצמת בעלה.

ההתייחסות לנשים ומה שהן מסמלות עולה גם מכרוזים שהיו תלויים ברחובות ירושלים.

בנות ישראל ישוטטו בחוצות פרועות ראש, הזרועות מגולות ונטויות גרון... ודבר זה הביא מבול לעולם, וידוע כמה גדול עונש  מחטיאי רבים, ומאריכים את הגלות... וגם עתה בידכן לקרב את הגאולה על ידי שתשפרו מעשיכן ותשנו מלבושיכן למלבושי ישראל (לשעה ולדורות, אוסף כרוזים ומודעות,  2, ירושלים, תשל"א.)
החברה הגברית מתייחסת לתופעה בה נשים בירושלים בראשית המאה העשרים כבר הולכות גלויות ראש. לטענתם, מבול בא לעולם כעונש על פריצות. הנשים עלולות לגרום למבול להתרחש שוב. הנשים מחטיאות את הרבים ומאריכות הגלות. האשה היא סמל החברה. קירוב הגאולה יכול להיעשות ע"י שינוי מלבושיהן של הנשים למלבוש ישראל. כאשר החברה בטוחה כי היא היחידה היודעת את הדרך הנכונה, אין דבר העוצר בדרכה.

הכעס על מי שנתפסה כפורצת גדר היה בלתי נתפס:
איטה ילין עלתה ארצה  בשנות ה-80 של המאה ה-19.היא מספרת על עליית משפחתה לארץ: הכנת הבגדים המיוחדים (הירושלמים). למרות שמשפחתה נספחה לישוב הישן היא היתה יוצאת דופן ואמה  הגיעה לבית הכנסת עם פאה בשבת וזכתה לגדופים.
התנפלה עליה אשה אחת וירקה בפניה וצעקה בקולי קולות שתלבושתה ופאתה הנוכרית מעכבות את בואו של המשיח ומכניסה טומאה לארץ הקודש (איטה ילין, לצאצאי זיכרונותי, ירושלים, תרצח-תשא, 52.)  

נישואין, שערות וכיסויים - מעבר לידוע, כל אלה היו גם קודים  תרבותיים וחברתיים בעלי משמעות רבה.    

 

 


אודותינו
בנין המוזיאון
סאנטור - תנור מחמר
מכתש אבן
וילון פשתן
שלחן נחושת
הימעל בעד- מיטת שמים
תנורים ועששיות מפח
יצור יין
ארון מטבח
חפצים מספרים
פעילויות לחגים וחופשות
מה חדש במוזיאון
תמונות
פעילויות חינוכיות
סיפורים מירושלים
חידת המוזיאון
סיורים והשתלמויות
תערוכות מתחלפות
תקצירי ימי עיון
צור קשר
For English Speakers
 
 

 

  מוזיאון "חצר היישוב הישן" - טל: 02-6276319