תקצירי ימי עיון

 תקציר ערב עיון בנושא היולדת ומנהגי הלידה שהתקיים
במוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש קפלן ביום 29.11.10

ד"ר ימימה חובב - מכללת הרצוג:
על החיים ועל המוות - מנהגי יולדות בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה

הסכנות בהריון ובלידה בראשית העת החדשה היו גבוהות. שיעורי תמותה גבוהים של תינוקות ויולדות, שהעצימו את החרדות סביב נושא הלידה.

לידה היה הנושא היחיד שהיה שייך לנשים באופן בלעדי. הנשים התקבצו סביב היולדת והגברים נשארו בחוץ, דבר שהעצים את האגדות, המסורות והמסתורין.
ההתמודדות עם הסכנה היתה במישורים שונים:

  1. טיפול רפואי: תרופות עממיות שונות

במאה ה-17 התמודדו עם הקשיים באמצעות ספרי סגולות, שחלקם הגדול קשור לבעיות רפואיות הקשורות להריון ולידה.
(בין הסגולות ניתן למנות:איברים כתושים של בעלי חיים, מיני מרקחות, עשבים, אבנים כתושות, ועוד).

  1. פניה אל האל:

פניה אל האל ע"י צדקה, תפילה, לימוד תורה, פדיון נפש, מעשים טובים, פניה לצדיקים בכדי שיתפללו למען היולדת והתינוק.

  1. מישור מגי:

פניה לעולם השדים והמלאכים. שימוש במגוון סגולות. גיוס מלאכים טובים לטובת היולדת והתינוק או נטרול השדים והמזיקים כדי שלא יפגעו בהם.

מקור 1:
מתוך יוסף אומץ לר' יוסף האן נוירלינגן (1637-1570), פרנקפורט דמיין תפ"ג:
ראיתי שמקפידין הרבה על שמירות אלו, ובפרטות לאבל ולחיה [יולדת] אין מניחין אפילו רגע א' ביחידות, וגם אין יוצאין אפי' רק לפני פתח בית החורף [חדר המגורים המוסק] ביחידות, אם אין גדול או קטן עמה. ובחיה ראיתי נוהגו' לדקדק שלוקחות סכין בידן כשהולכות בחדרי הבית ביחידות בסוף ימי לידתן.

אמונה שהמציאות ונוכחות שדים ומזיקים כה גדולה עד שאסור להשאיר את היולדת ולו לרגע לבד.
לחרב יש שימוש רב בהגנה על היולדת.
האמונות שכיחות ורווחות בקרב השכבה הלמדנית ולא רק בקרב השכבה הנבערת מדעת.

מקור 2:
מתוך יש מנחילין לר' פנחס קצנלבוגן (1765-1691), ירושלים תשמ"ו:
ובתוך הדברים אמר לי [יוסף איש ירושלים, בעל שם שהתארח בביתו], שכאשר יזדמן לפעמים שהנשים כשפניות ממיתות הילדים, והוא דבר המצוי בעו"ה, אזי יקחו אתו ילד הניזוק וישאו אותו אל חוליות הבאר מים חיים [...וישפשפו את חניכי הילד בשפת הבאר]... ואזי יגיע בזה נזק אל המכשפה ההיא שלא תוכל להזיק יותר... ואח"כ בהיותי בק' לייפניק בשנת תפ"א ועדיין אותו המקרה רעה בעו"ה שמתו כמה ילדים, ונראה היתה בחוש שהי' ע"י נשים המכשפניות, כי פעם אחת ביום השמיני ללידה שהיו באים לביה"כ הבעל ברית, גם המוהלים ... ואח"כ כשבאו הנשים לישא את הילד למולו ומצאו שניזוק הילד ע"י מעשה כישוף ולא נימול ומת אותו הילד.

בספר הזיכרונות של ר' פנחס קצנלבוגן מתוארים הרבה אמונות, מגיה וכישוף.
הסבר הפגיעה בתינוק ע"י מכשפה עשוי לתת מענה לציבור  המאמינים מבחינה אמונית ורגשית.
הוא מתחבט בנוגע לשאלה מה גורם/ משפיע על קושי האשה בלידה: האם מזל ספציפי או מזל השעה בו נולדה?
מתאר שאם כפות ידי האשה קצרות-תהא יולדת בצער.
אשתו הראשונה מתה בעקבות סיבוך של לידה. אשתו השנייה ביקשה ממנו לתת סגולה שהייתה בידיו לשימושן של היולדות בקהילה:
הנחת קמע עליו כתובים שמות קדושים על בטנה של היולדת. צריך להסיר את הקמע ברגע שהתינוק יצא לאויר העולם כדי שבני מעיה של האשה לא יצאו אף הם.

סגולה נוספת ללידה קלה:אמירת תחינות והפרשת חלה.
סגולה להגנה על היולדת והתינוק בעיקר בחודש שלאחר הלידה: פיזור מלח בחדר כדי למנוע כניסת שדים ומזיקים.
היולדת לא יוצאת מפתח הבית 4 שבועות משום חולשה גופנית ואמונה בקיום שדים המסכנים אותה.
טיפול צמוד ליולדת כולל שימוש במגיה: סכין או חרב שלופה בסמוך למיטה.
בית הכנסת הוא המקום הראשון אליו מגיעה היולדת אחרי הלידה לבושת תכריכים מתחת לבגדיה.
בחודש זה מגיעות הנשים לבקר את היולדת.
טקס יציאת היולדת הוא שיא. בבית הכנסת התפללו במנגינה מיוחדת, ואישה של היולדת התכבד בעליה מיוחדת בשבת. הפיוט :" קרא לשמש" הושר לכבוד היולדת במנגינה מיוחדת.

פרופ' מרגלית שילה:  חוויית הלידה הירושלמית

האם ניתן לזהות את היחודיות הירושלמית מתוך סיפור חויית הלידה?
הקהילה הירושלמית נתפסה בעיני עצמה ובעיני יהודי העולם כקהילה ייחודית. תקנות ירושלים שהיו ייחודיות לקהילה האדירו את קדושתה והדגישו את טיבה יוצא הדופן.
ירושלים במאה ה- 19 הצטיינה מחד גיסא במצוקה יוצאת דופן, ומאידך גיסא, בקדושה יוצאת דופן. אסביר. הקהילה האדירה את הקדושה והעצימה את המצוקה.
מצוקת העיר באה לידי ביטוי גם במצבה הדמוגרפי המיוחד.הדמוגרף פרופ' שמלץ בחן את מפקד מונטיפיורי (1839)  ועל פיו 49% מנשות ירושלים היו אלמנות, 34% מקרב המשפחות בירושלים- ללא ילדים,29%  מקרב הילדים- יתומים. בירושלים רווחה אווירה של פחד וסכנת מוות.
גולת הכותרת של החברה הירושלמית הפטריארכלית הם, כמובן, הגברים.
הנשים הן עם בפני עצמן. לדידם: " הגבר הוא המשפיע. האשה היא המושפעה".
ההתייחסות המפלה כלפי נשים היתה חלק מתפיסה אליטיסטית תרבותית שרווחה ביהדות המסורתית מזה דורי דורות (ובדרך כלל גם ברוב החברות האנושיות.)
רוב האנשים שעלו לארץ במאה ה-19 הגיעו עם משפחתם הגרעינית, אבל רבים גם הגיעו בגפם. היה אחוז גבוה של אלמנות. בחברת מצוקה  בה רבים נמצאים ללא משפחה תומכת המצוקה גוברת.

גם חוויית הלידה היתה בעלת היבטים סותרים: מחד גיסא, הבטחה לילד נוסף, ומאידך גיסא, פחד מפני מוות הן של האשה והן של היילוד. הלידה היתה חווייה נשית מובהקת כשהמנצחת על המאורע אף היא אשה - המיילדת. זו היתה שעתה הגדולה.
ראוי לציין כי עם התקדמות הרפואה בתקופה המודרנית, הגברים הרופאים לקחו לעצמם גם את העיסוק בלידה ואילו המיילדות שזו היתה מומחיותן הבלעדית,  הוסטו הצידה. המודרניזציה מקדמת נשים אך גם מסיגה אותן אחורה. הרפואה המודרנית הוציאה במידה רבה את המיילדות מהזירה.
המיילדות המסורתיות היו נשים חסרות הכשרה מקצועית. האמון הציבורי בהן היה גדול, למרות שמידי פעם מבקרים אותן על חוסר מקצועיותן.
מני מזכיר בזכרונותיו את המיילדת (בוליסה) חנה, אשכנזיה דוברת לדינו. היא למדה את מלאכת המיילדות מהתנסות בשטח. היא טיפלה בבנות ישראל מכל העדות על האבניים.
ד"ר הלנה כגן, היתה אחת רופאות הראשונות בארץ והיא הגיעה לירושלים שנים ספורות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בזכרונותיה  היא טענה שנשים נפטרו בלידה בעיקר בגלל זיהומים והעדר הגיינה מצד המיילדות.
הפחד מפני הלידה הביא לשימוש רב באמצעים מאגיים, חלקם היו מיוחדים לירושלים. בכדי להקל על מכאובי הלידה נהגו לצקת בקבוק שמן לרחמה של היולדת, או לחבר חוט לארון הקודש של בית הכנסת. נהגו להשתמש בחוטים מיוחדים מקבר רחל. לעיתים הביאו מפתח מקבר רחל והניחוהו קרוב ליולדת כאמצעי להקל על הלידה.

כאשר האשה היתה מעוברת היחס אליה היה משופר, היות והיתה דו מגדרית בפוטנציה
(יתכן שבחובה גדל בן).
לידת בן מול לידת בת:
מני מציין בזכרונותיו שההכרזה על יציאת הוולד היתה שונה בהתאם למינו. הולדת בן :"סימן טוב", הולדת בת "מזל טוב". תפילות האשה ההרה היו מכוונות לבן זכר שיוולד לה. נשים בקשו בכל מאודן לא ללדת בנות.

להאדרת הקדושה היה רצון לתבוע מהיולדת צניעות באופן מיוחד. בן ציון יאדלר, דרשן ירושלמי , מציין: "היתה נוהגת צניעות יתרה בעצמה בכלל".
הלבוש הירושלמי כיסה את קווי  המתאר של האשה, קל וחומר בעת הריונה. האשה בזמן הריונה התבקשה להתעלות ולהתגבר בקודש. תקנות ירושלים אסרו על אשה לצאת בערב לבית הכנסת, בכדי למנוע אפשרות להתקהלות של המינים. ואולם, אשה מעוברת קבלה עידוד להגיע לבית הכנסת כדי לשמוע דברי קדושה עבור העובר.

החברה הירושלמית האמינה בשדים ובקמעות המסייעים לה להלחם במזירקים. יעקב יהושוע מתאר מצב בו היולדת לא נותרת לבדה. השתמשו בסגולות רבות להרחקת המזיקין.האכילו את המזיקין בסוכריות בכדי להרחיקם. ואולם, בלידת בת, היחס היה שונה. ע"פ יעקב יהושוע לא היה חשש רציני מפגיעת השדים בילדה. גם נשים הפנימו את התפיסה שהאשה פחותה בערכה מהגבר.

אכן, חוויית הלידה מדגימה היטב את מאפייניו המיוחדים של המקום שתושביו השתדלו להגיע לקדושה עילאית, אך הם חיו בדלות ובמצוקה שיצרו דיסוננס בין הכמיהה להתעלות ובין חיי עמק הבכא הירושלמי.

ניצה בהרוזי-ברעוז
                                                                                                              "המלאך" מירושלים
הקשר בין הרפואה העממית בירושלים לבין חנוכייה ירושלמית מתחילת המאה ה-  20

בפולקלור קהילות ישראל יש שימוש רב בקמעות ובמאגיה בתקופת ההיריון, הלידה ומשכב הלידה הנובע מהצורך בהגנת היולדת ופרי בטנה מפני העין הרעה.
דוגמאות: הלבשת שמלה לבן זכר בכדי לבלבל את השדים, שימוש בחרב ממתכת, קמעות ובהן חמסה וחרב כדי להעצים את המגיה.
החפץ הוא נטול ערך אם אין אמונה בכוחו  המאגי לשנות מצב של עקרות ולהוות אמצעי הגנה מפני המזיקים והרוחות הרעות. החפצים בעלי המשמעות המאגית עשויים מחומרים מעולם החי והצומח ומחומרים מעשה ידי אדם כגון מתכות, חרוזים, מראות וכדומה, ומעוצבים בצורות הנחשבות כבעלות סגולות מאגיות להגנה: משולש ,מעוין.(דוגמא: גרגוש- הכובע התימני הוא משולש).
סוג אחר של מאגיה, הוא הפנייה לחכמים ולמרפאים עממים, שהיה נפוץ במרוקו, והמשיך להתקיים במאה ה-19 ביישוב הספרדי בירושלים.
מרבית החפצים המאגיים נועדו לאישה תוך אבחנה אתנית-תרבותית בסוגי האמצעים והטקסים הנלווים. בין אמצעי המאגיה השונים מבחינים אף בדימויים חזותיים על גבי חפצים יהודיים מסורתיים, המעניקים לחפצים אלה משנה חשיבות כגון כיסוי למזוזה  ממרוקו, רקום בחוטי זהב ומעוטר באותיות שדי ודגים כסגולה לפריון ולבנים, הניתן בדרך כלל כנדוניה לאישה.
בהרצאה זו אתמקד בחנוכייה, או בשמה המסורתי מנורת חנוכה, שנעשתה בסגנון עבודת דמשק, פרי  מומחיותם של אמנים יהודיים בדמשק, אשר הגיעו לירושלים במאה ה-19 ופתחו סדנאות לעבודות בסגנון דמשקאי - נחושת משובצת כסף.

בראש החנוכייה דגם מגן דוד עם המילה "ציון" אשר בגלגוליו במרוצת השנים נעשה בו שימוש מאגי עוד בטרם היותו סמל יהודי-דתי. (ראו מאמרו של גרשום שלום על המגן דוד).בסוף המאה ה-19 נפוץ המגן דוד בארצות ספרד והמזרח על גבי תשמישי קדושה ומצווה רבים ורווח על גבי  חנוכיות בהודו ובעיראק.
הכתובת הרקועה על החנוכייה "זאת חנוכת הבית", מתקשרת לפסוק : במדבר,ז: "זאת חנוכת המזבח" אותו נהגו לקרוא ביישוב הישן בירושלים ביום השמיני של חנוכה. ז"א-8 בגימטריה.
ניתן לקשור כתובת זו גם למזמור ל' בתהילים: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" המדגיש את חשיבות האמונה בשעת חנוכת הבית.
השם "רפקה פרדיס" (הכוונה לרבקה), הרקוע על החנוכייה, מעורר סקרנות לגבי דמותה של אישה זו.
החנוכייה בה חקוק שמה, נמצאה אחרי נפילת הרובע היהודי בחנות של סוחרי עתיקות בפאתי העיר החדשה. הסוחר טען שהגב' נהגה לתת חנוכייה עם שמה כסגולה לבן זכר.לה עצמה לא היה בן זכר, ולכן העבירה את החנוכייה לאישה אחרת, כדי שזכות לידת הבן תגיע אליה.
בשנת 1995 תיעד זאב ענר בתוכנית רדיו, את הגב' פנינה קנטי לבית פניג'ל. היא ספרה על רבקה פרדיס שהייתה רופאת אליל אשר השתמשה בלחשים, באבני בדולח ועשן לריפוי חולים רבים מבני היישוב הספרדי  שנהגו לפקוד אותה.
ידידה להב לבית משפחת פניג'ל הזכירה בזיכרונותיה  את רבקה פרדיס  אשר כונתה "המלאך". הוריה של ידידה חלו בדלקת ריאות ורבקה צמה והתפללה לרפואתם. היא  נהגה לתקשר עם כוחות עליונים כדי לסייע לבני אדם. ידידה מזכירה את החנוכייה וכותבת כי היא ניתנה לרבקה פרדיס כאות תודה מאחד החולים שנרפא תודות לתפילותיה.
ידידה מתארת דמות של אישה מבוגרת עטויה גלימה בצבע קרם וחבושת מטפחת.
ללא ספק יש כאן ביטוי למנהג רווח באמונה בכוחם של מרפאים עממים, בעצם הזכרת שמם על גבי חפצים. האדם חותם עצמו בסימנים אלה והוא מוגן על ידיהם.
חנוכייה -  כלי להעברת מסרים מאגיים, ונס חנוכה המגולם בה, מעצים אותה כבעלת סגולות משל עצמה. דוגמאות נוספות לחנוכיות בעלות סגולות הגנה:
במשפחת נבון הייתה חנוכייה שנקראה "מנורת רבינו נבון"  שהפכה לאמצעי הגנה מיוחדת לשד"ר הזקוק להגנה.
בחנוכייה ממרוקו נבחין בזוג חמסות משני צידיה שנועדו להגנה .
יש מקום לציין כי  עצם הדלקת הנרות מהווה סגולה להגנה, הנובעת ממשמעות האור הבוקע מהנרות והסגולות המוענקות לשמן הזית בו הדליקו את הנרות. נזכיר את המנהג  הירושלמי להביא לחדר היולדת מנורת שמן זית כסגולה להגנה.



אודותינו
בנין המוזיאון
סאנטור - תנור מחמר
מכתש אבן
וילון פשתן
שלחן נחושת
הימעל בעד- מיטת שמים
תנורים ועששיות מפח
יצור יין
ארון מטבח
חפצים מספרים
פעילויות לחגים וחופשות
מה חדש במוזיאון
תמונות
פעילויות חינוכיות
סיפורים מירושלים
חידת המוזיאון
סיורים והשתלמויות
תערוכות מתחלפות
תקצירי ימי עיון
צור קשר
For English Speakers
 
 

 

  מוזיאון "חצר היישוב הישן" - טל: 02-6276319